ביקורת ספרותית על מה שנשאר מאת אלי עמיר
ספר בסדר

---

אלי עמיר הוא אחד הסופרים האהובים עלי. "מפריח היונים" שלו הוא אחד הספרים הטובים שקראתי. גם ספריו האחרים כמו "תרנגול כפרות" הידוע אהובים עלי ברובם, ולכן היה מאכזב עבורי כל כך לקרוא את "מה שנשאר". זאת למרות שהגעתי אליו עם ציפיות די נמוכות אחרי כמה ביקורות ששמעתי עליו.

זהו סיפורו של אדם בגיל העמידה (מסתבר שדניאל דרורי הוא שמו, אע"פ שלו לא הייתי מביט בכריכה האחורית, כנראה כלל לא הייתי מודע לכך) המנהל חיי נישואים לא תקינים עם ניצה, אשתו. לא נותר ביניהם כמעט דבר. אנשים זרים תחת קורת בית אחת. הקריירה מצליחה אך משמימה, ואין ילדים. חלק נכבד מהספר מוקדש לסיפור אהבתו הראשונה של דניאל – אביגיל. התקף הלב שהוא עבור גורם לו לסקור את חייו לאחור ולהשוותם עם החלומות והתקוות שהיו לו בצעירותו.

הספר הוא סיפור על חיים של החמצה, ולרוע המזל מהווה החמצה בעצמו. כשקוראים ספר טוב נדרש איזה שהוא קשר אל הדמויות, משהו שיגרום לך לחוש רגש כלשהו, משהו כלפי הדמויות החל מהזדהות וכלה בתיעוב, אבל משהו. כאן זה לא קיים במיוחד. הכריכה האחורית מדברת על "רומן עז רגש... עם גיבורו שובה הלב..." אך למרות שנראה כי כל הרכיבים הפוטנציאליים שם, לא נראה כי הרומן "עז רגש" וגיבורו לא שובה לב במיוחד. לא ברור מדוע הוא מתעקש להמשיך ולקיים את נישואיו הריקים מתוכן, לא ברור כיצד ההתנהגות הפאסיבית של הגיבור אמורה ליצור הזדהות כלשהי, ולא ברור מדוע לקח לו כל כך הרבה זמן להתחיל לחפש את אהובתו הראשונה. כשזה כבר קורה, הדבר מתרחש לקראת סופו של הספר והחלק המוקדש לכך קטן במיוחד.

אין בספר דבר הגורם לך לחוש שקראת משהו יוצא דופן, עוד סיפור חסר יחוד מני רבים. כשהוא כותב על שהותו בבית החולים, על הדמויות המקיפות אותו, על העסקים מקיפי העולם כביכול – ובכן זה נחמד אבל לא יותר. חייו העקרים של הגיבור אינם מעניינים במיוחד. כאשר זה מגיע מאותו סופר שיצר את "מפריח היונים" האהוב, הציפיות גבוהות הרבה יותר.
ספר רגיל. לא יותר מכך. אפשר לוותר.

» ביקורות נוספות של אוריאל
» ביקורות נוספות על מה שנשאר