זה הספר הראשון של נבו שיצא לי לקרוא. לאור העובדה שמראש לא הגעתי עם ציפיות גבוהות (מה שלמרבה האירוניה דווקא היה אמור לשחק לטובתו) בכל זאת הצלחתי להתאכזב קשות. לאורך הספר התלבטתי אם הייתי כולל אותו תחת "לא משהו" הסתמי הרגיל לבין "בזבוז של זמן" ששמור בעיקר לספרי עזרה עצמית בשקל תשעים או ספרים אחרים שמצליחים לעצבן אותי מרה.
נראה שבכל זאת בחרתי בסופו של דבר ב"בזבוז של זמן".
מדוע בעצם? הרי הקריאה בספר קולחת מאד, נראה שרבים מאד קראו אותו ונהנו. אינך סובל מהקריאה ו... ובכן, כאן בעצם מסתכם כל הסיפור. זו התכונה הטובה העיקרית והיחידה איתה אני יכול לתאר את הספר. הקריאה קולחת.
מעבר לכך? אשכול מנסה לתאר את החברה הישראלית שלנו. יצאו לו שני סטודנטים אשכנזים תל אביביים למדעי הדשא שמהגרים לאזור ירושלים, זוג מזרחי עילג שנע בין יחסי אהבה-דחיה לדת לטקסי גירוש שדים, משפחה שכולה לא מתפקדת, וערבי מחמד על תקן הקורבן הקבוע של היהודים שמתעמרים בו להנאתם לאחר הוברח כילד מביתו ע"י אותם יהודים נוראים.
נתחיל מהדמויות. הן פלקטים אנושיים. שום דבר שמצליח ליצור שמץ של הזדהות או הרגשה שמדובר באדם אמיתי מאחורי הדמות (ואולי קצת ספוילרים בהמשך. ראו הוזהרתם, לא שזה נראה לי כל כך קריטי במקרה זה). עמיר הוא סטודנט לפסיכולוגיה שמתחזק מערכת יחסים עם נועה, צלמת מתוסבכת שלומדת בבצלאל (נראה כי לבצלאל יש פרק מרכזי בעלילה, הקורא יוכל להתרשם שמיטב מאורות האומה מתרכזים שם). לוקח לו בערך יומיים לעבוד עם כמה משוגעים קלילים שמעיקים על נפשו העדינה כדי להספיק לרדת קצת מהפסים. נעה, חברתו, היא הצלמת חובבת מראות הפיגועים שלוקחת את הצילומים שלה ברצינות תהומית (שלא פלא שמצליחה לחרפן את עמיר במהירות יחסית).
סימה ומשה זכיאן הם בעלי הבית המזרחים - כורדים לא ממש משכילים, משה מתבייש כי הוא חסר תעודת בגרות, נהג אגד. משה בהשפעת אחיו הרב רוצה לחזור קצת בתשובה, סימה, עקרת הבית הרתחנית עם "העיניים של הנמרה" (לא לדאוג, אם פספסתם את התיאור הזה נבו ידאג לחזור עליו שוב ושוב עד זרא כדי שתבינו עם מי יש לכם עסק) שמדי פעם מפנטזת לה על עמיר. כשאבא של משה עובר ניתוח וקצת מתחרפן, המשפחה ממש תזמין מגרש שדים כפי שידוע כי כל משפחה בישראל עושה בשנות האלפיים.
עומק הדיאלוגים בספר הוא מרהיב. דוגמה אופיינית:
"תגידי סימה, היא אומרת בסוף, קורה לך לפעמים, זאת אומרת, קרה לך פעם, זאת אומרת, יוצא לך לפעמים לחשוב על גברים אחרים, אני מתכוונת חוץ ממשה?
הלב שלי נפל למכנסיים, וגולש משם, כמו מטבע, עד לגרביים. מאיפה היא יודעת? לא סיפרתי על החלומות של לאף אחד, אפילו לא למירית, אז איך היא עלתה על זה? מה, מלמדים אותם שם בבצלאל לצלם מחשבות של אנשים? איזה פחד."
אכן, איזה פחד ואף אימה. היזהרו חברים, פלישת הטלפתים מבצלאל...
בין השאר יש שם משפחה שכולה עם הורים לא מתפקדים, ילד קטן שמתחבר עם עמיר ולא ממש מעורר הזדהות למרות הפוטנציאל, וכמובן איך אפשר בלי? צאדק, הערבי שגורש מביתו ובהמשך נטפלים אליו כמה שוטרים יהודים עילגים ("המפקד-הגמד") שלמדו כנראה לבצע את מלאכתם מהשוטר אזולאי (רק ללא טוב הלב וכשרון המשחק מהסרט המקורי), יתפרו לו אח"כ תיק על לא עוול בכפו כמובן ובחזרה לקלבוש.
לא תמצאו ולו מילה בספר שתתאר מדוע וכיצד קרה שאותם ערבים ברחו מביתם, ובכך הספר מצטרף לז'אנר הביקורת "האמיצה והנוקבת" המכה על חטא ורגשות ה"סליחה ששרדנו" הכה פופולריים במחוזותינו. זה הולך טוב יחד עם תיאור השוטרים הקלגסים והטיפשים בספר, ועוד יותר מצוין עם התודות בסוף לחבר'ה שעזרו למחבר "להבין, להתחיל להבין, את חווית הנכבה". ביניהם למרבה חוסר ההפתעה -איתן ברונשטיין מהארגון הקיקיוני "זוכרות" –אותו ארגון שמגדיר גם את רמת גן וגבעתיים כהתנחלויות.
בקיצור, הספר הוא אסופה של סטריאוטיפים לא מוצלחים במיוחד על החברה בישראל, היהודי, הערבי, החרדי, המסורתי, האשכנזי החילוני המשכיל, המזרחי המסורתי/חרדי הלא משכיל, השוטר האטום והמרושע וכן הלאה וכן הלאה שמודבקים מלאכותית על דמויות קרטון, כדי לייצר עלילה.
זהו ספר שמתיימר להראות כביכול את המורכבות של החברה הישראלית, אבל בעיקר מצליח להראות את נקודת מבטו של המחבר מ... ובכן, מבצלאל.