• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
יושרה שניונית

יושרה שניונית

מאת אן לקי

הביקורת של אוריאל

תמונה של אוריאל
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
יושרה שניונית

יושרה שניונית

מאת אן לקי

הביקורת של אוריאל

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של אוריאל
הוצאה לאור:סיאל
שנת הוצאה:2015
סדרה:טרילוגיית השניונית #1
קטגוריה:מדע בדיוני ופנטזיה
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/4
ביקורות על יושרה שניונית
הבאה
ס.א.איש
לפני 10 שנים

“ספר מרתק לקריאה. הוא מסופר מנקודת מבט מקורית ומרעננת ויש בו דמויות מגוונות ומעניינות, ודימויים ויזוא”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•1 דקות קריאה

ספר טוב. שווה קריאה. יש לו כמה וכמה נקודות חולשה אבל הרעיון הכללי מקורי מספיק כדי שהסיפור יחזיק לא רע, ומובן מדוע זכה בפרסים בהם זכה.
הן מבחינת ההתייחסות למגדר שאינה נעשית בדרך המטיפה והנדושה הרגילה אלא מצליחה להעלות מספר רעיונות למחשבה, והן מבחינת מספר רעיונות שונים העולים בו הקשורים לתודעה הקיבוצית שלא אפרט מחשש לספויילרים.
בשורה התחתונה - 4/5 כוכבים. בהחלט שווה קריאה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של גריפין
גריפין
3קוראים|גיל ממוצע56|100%נשים

על המבקר

תמונה של אוריאל

אוריאל

ותיק
חבר מזה 19 שנים
53 ביקורות•1 נבחרות•220 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•ספרות מקורית
תמונה של אוריאל
אוריאל
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות53
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל220
דירוג ממוצע3.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת18מדע בדיוני ופנטזיה7ספרות מקורית6

דיון על הביקורת

1 תגובה
לי יניני
לי יניני•לפני 7 שנים

חבל שלא כתבת עוד כמה שורות על תוכנו מבלי לפגוע בהנאת הקריאה

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של אוריאל

חגיגת דיוניסוס

חגיגת דיוניסוס

רוברט סילברברג

מדובר באסופה של חמישה סיפורים שאינם אחידים.
מפליא אותי שהספר נקרא דווקא על שם הסיפור הראשון שפשוט איננו טוב בעיני. כנ"ל גם לגבי השני "שווארץ בין הגלקסיות".

לעומת זאת שלושת האחרים "מסעים", "בבית המוחות הכפולים" ו"זו הדרך" מפצים על כך. שווה לקרוא את הספר עבורם בלבד.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אוריאל
ועוד משהו... - מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

ועוד משהו... - מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

אואן קולפר

נורא. פשוט נורא.
אני חסיד קטן מאד של כותבים שמנסים להיכנס לנעליהם של סופרים אחרים ולהמשיך סדרות או יצירות אחרות בשמם.
קולפר מנסה להיכנס לנעליו העצומות של דאגלס אדמס, ועושה זאת בחוסר יכולת משווע.
אינספור העובדות המופרכות והלא קשורות שאדמס נהג לכתוב בחינניות שהעלתה חיוך וצחוק, אצל קולפר הופכות לטרחנות לאין קץ שהיתה ראויה לעבור עריכה וקיצוץ מסיביים.
מעייף, לא מצחיק, לוותר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אוריאל
משבר האיסלאם

משבר האיסלאם

ברנרד לואיס

ספר מעולה. מומלץ מאד לכל מי שמעונין להבין מדוע הסכסוך שלנו עם האיסלאם נראה כפי שהוא נראה. יש בו כמה וכמה דברים שנראו כתחזיות בזמן כתיבת הספר והיום רואים כיצד התגשמו אחד לאחד.
חובה לדעתי.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אוריאל
מדינת הסטארט-אפ

מדינת הסטארט-אפ

דן סינור

ספר טוב. נותן לנו הרבה יותר מדי הנחות.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אוריאל
קיץ מסוכן

קיץ מסוכן

ארנסט המינגוויי

התלבטתי לגבי הביקורת הנ"ל. המינגווי הוא אחד מהסופרים האהובים עלי, וכשהוא טוב, הוא טוב מאד. את הספר הזה הוא כתב באזור 1960 על מסע בספרד ב-1959 בו עבר עם 2 חברים מטדורים בין מלחמות שוורים שונות בספרד בהן השתתפו. שנה לאחר מכן תקע לעצמו כדור בראש.
הספר הזה הוא ספר רע.
הוא רע כי הוא מהלל לאין ערוך מעשים שכל כולם סאדיזם צרוף, משל היו איזו אומנות דגולה. התעללות ורצח של חיות בדרך איטית וכואבת, לא לשם מזון או בגד, אלא סתם כך לשם איזו הנאה סדיסטית בלבד של יצורים חולים הנקראים אדם. תרבות חולה שהייתה אמורה להיות שייכת לימי הביניים ולהיעלם עמם, אך משום מה נותרה עמנו כאות קלון לתרבות האנושית.
עמ' 116: "אנטוניו שמח בו וביצע עמו פאנה מושלמת, יפהפייה ומסעירה עד עומק הלב. הוא לא הגזים באריכותה, ונכנס כניסה מושלמת להרוג את חברו באסטוקדה אחת ויחידה." מתי בפעם האחרונה יצא לכם להרוג "חבר"? מישהו היה צריך להסביר להמינגווי שהחדרת להבי ברזל לגוף חי ורצח איטי אינם מעשים שבדר"כ נהוגים בקרב "חברים".
עמ' 133: "אנטוניו היה מאושר עם שני הפרים שלו והקרין את שמחתו זו לציבור, שהפך שותף לרגשותיו. דומה שכל מה שהתרחש שם היה יפה ופשוט עבור כולם." "יפה ופשוט" אלא אם כן אתה אחד משני הפרים שעונו שם למוות באיטיות ללא שום מטרה אחרת מלבד שעשוע עלוב עבור המפגרים שבין חברי ההומו-ספיאנס.
תרבות שמעריצה את התופעה הזו היא תרבות חולה. משהו מחליא מאד בהנאה מהרג מסוג זה. זכרו זאת בפעם הבאה שמישהו מאותה יבשת ותרבות מעז להטיף לנו מוסר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אוריאל
תעשיית השקרים

תעשיית השקרים

בן-דרור ימיני

"תעשיית השקרים" של בן דרור ימיני הוא ככל הנראה אחד החיבורים החשובים ביותר שנכתבו כאן בשנים האחרונות.
גדלנו על סיפורים מההיסטוריה המתארים עלילות דם שהובילו לתוצאות נוראות. יהודים כביכול הדביקו נוצרים בדבר השחור, רצחו ילדים כדי להשתמש בדמם למצות, שולטים בעולם ובתקשורת באמצעות כספם וכו' וכו'. הסיפורים מוכרים. הדמוניזציה של היהודים התגברה והלכה במשך השנים עד שהובילה לרצח המוני ובלתי נתפס במהלך השואה ע"י עמי אירופה ובראשם הגרמנים. "השמידו את השטן היהודי המאיים על העולם הנאור והתרבותי!"

זה יכול היה להישמע כסיפור אימה דמיוני, מלבד העובדה שהדבר הנורא הזה אכן התרחש לצערנו במציאות.
אנו רוצים להאמין שעלילות הדם האלו הסתיימו. שזהו חלק עצוב מההיסטוריה שכבר התגברנו עליו ואינו עוד איתנו היום.
התפיסה הזו היא טעות, וטעות חמורה.

בספר הנ"ל בן דרור ימיני מראה באופן חד משמעי כי עלילות הדם לא הלכו לשום מקום. הן עדיין כאן איתנו, חיות, בועטות ומסוכנות מתמיד. ההבדל הוא שהן עברו אבולוציה מסוימת במהלך שנים. מדמוניזציה פשוטה של היהודים כקבוצה אתנית הן התפתחו לדמוניזציה כלפי מדינת היהודים – ישראל.

אנו כבר לא מדביקים היום אנשים באבעבועות שחורות או שותים דם תינוקות (לפי אישים מסוימים המצוטטים בתקשורת הפלשתינית אגב, אנחנו עדיין עושים זאת.) – מסתבר שלפי חלקים נרחבים באקדמיה ובתקשורת בעולם, במיוחד באירופה ובעולם המוסלמי, אנו במדינת ישראל פשוט רוצחים תינוקות פלשתינים תמימים להנאתנו. מספר עצום של אנשים באירופה משוכנעים שישראל מבצעת בפלשתינים את מה שהנאצים ביצעו ביהודים. אחד לאחד בן דרור ימיני מונה את הסיקורים, הכתבות והצורות בהן ישראל מתוארת בעולם. לא ניתן לתאר זאת רק כ"סיקור מוטה / בלתי הוגן אך לא מזיק". הפער עצום לעומת צורת הסיקור בסכסוכים אחרים בעולם. מדובר בעלילות דם לכל דבר ועניין מהסוג הישן, המוכר והטוב - וזה מפחיד. מאד.

הכל מגובה בעובדות, מסמכים, תאריכים ומקורות. החלק המטריד ביותר הוא תרומתנו שלנו ע"י התקשורת והאקדמיה שלנו לעלילות הדם ע"י סיקור שגוי, ולצערי ככל הנראה במקרים רבים גם מכוון. בראש ובראשונה ע"י עיתון "הארץ". מסתבר שלפי כתבי העיתון ישראל מבצעת רצח עם מתמשך בפלשתינים ע"י הגדלת תמותת התינוקות (הנתונים בפועל הפוכים בדיוק. לא בלבל אותם לרגע. למעשה תמותת התינוקות אצל הפלשתינים ירדה דרסטית במשך השנים, נמוכה יותר מאשר בטורקיה.), גרירתם למוות קשורים לחמורים ע"י קלגסינו הנוראים, האשמת ישראל בביצוע מעשי טבח ופשעי מלחמה (שאף האו"ם בדק וטען שלא התרחשו) התנקשויות מכוונות בחפים מפשע, פיצוץ מסגדים ורציחות מכוונות של ילדים ע"י צה"ל (שמעולם לא היו), מתן חשיבות רבה יותר לחייו של כלב מאשר לחייו של פלשתיני, עיוותי סקרים באופן מכוון ושקרי כך שיבטאו תוצאות שונות לחלוטין מאלו שהתקבלו בפועל. אפילו כאשר חיילי צה"ל אינם מבצעים אונס- הדבר נובע מגזענותם כלפי הפלשתינים (עבודה אקדמית שהוגשה ע"י טל ניצן. כאן הדיווח של הארץ לגבי העבודה דווקא מדויק). עולם הפוך ראינו... אין לזה סוף.

אח"כ לפעמים מתקנים. את התיקון רואים הרבה פחות אנשים. הסוסים כבר ברחו מן האורווה, הנזק כבר נעשה והדמוניזציה גדלה.
אם "הארץ" היה עיתון שולי, ניחא, אך בן דרור ימיני מראה את ההסתמכות של גדולי שונאינו על הנתונים המפוברקים של "הארץ" כאסמכתא לעלילות הדם הללו, בפער ניכר לעומת מקורות מידע זרים אחרים. עיתונים רבים בחו"ל מסתמכים על הנתונים המפוברקים של "הארץ" כאמת לאמיתה. גם אני שנתקלתי פעמים רבות בעיוותי הנתונים של ה"ארץ" בעבר, לא הייתי מודע למלוא ההיקף של התופעה, אך בן דרור ימיני מציג אותה בפנינו שחור על גבי לבן, מסמך אחר מסמך, בליווי מראי מקום מדויקים. משהו רע מאד עובר על "הארץ" במהלך השנים האחרונות. מעיתון איכותי הוא עבר לטעמי לפחות, מהפך עצוב לפמפלט אוטו-אנטישמי – אינני יודע כיצד לתאר זאת אחרת לאור שלל העיוותים המתוארים בדפיו. אין זו סתם מקריות או חוסר מקצועיות ולא ניתן להמעיט בתרומתו להתפתחות אותן עלילות דם. צר לי שאני ומשפחתי היינו בין מנוייו בעבר (וחלקנו עדיין היום). אני רואה בכך תרומה והשתתפות ישירה להפצת עלילות הדם הנ"ל בעולם.

אם חברה חפצת חיים אנו הרי שנדרשת התעוררות ופעולה מיידית לשינוי המצב הקיים. התחלה של רצח עם פוטנציאלי מתחילה בדמוניזציה של האחר, נטילת צלם האדם ממנו כך שיקל לחסלו ללא ייסורי מצפון גדולים מדי. אנו, שההיסטוריה כבר הראתה לנו שוב ושוב עד כמה דמוניזציה ועלילות דם מסוכנות, חייבים להתעורר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אוריאל
ארבעה בתים וגעגוע

ארבעה בתים וגעגוע

אשכול נבו

זה הספר הראשון של נבו שיצא לי לקרוא. לאור העובדה שמראש לא הגעתי עם ציפיות גבוהות (מה שלמרבה האירוניה דווקא היה אמור לשחק לטובתו) בכל זאת הצלחתי להתאכזב קשות. לאורך הספר התלבטתי אם הייתי כולל אותו תחת "לא משהו" הסתמי הרגיל לבין "בזבוז של זמן" ששמור בעיקר לספרי עזרה עצמית בשקל תשעים או ספרים אחרים שמצליחים לעצבן אותי מרה.
נראה שבכל זאת בחרתי בסופו של דבר ב"בזבוז של זמן".
מדוע בעצם? הרי הקריאה בספר קולחת מאד, נראה שרבים מאד קראו אותו ונהנו. אינך סובל מהקריאה ו... ובכן, כאן בעצם מסתכם כל הסיפור. זו התכונה הטובה העיקרית והיחידה איתה אני יכול לתאר את הספר. הקריאה קולחת.

מעבר לכך? אשכול מנסה לתאר את החברה הישראלית שלנו. יצאו לו שני סטודנטים אשכנזים תל אביביים למדעי הדשא שמהגרים לאזור ירושלים, זוג מזרחי עילג שנע בין יחסי אהבה-דחיה לדת לטקסי גירוש שדים, משפחה שכולה לא מתפקדת, וערבי מחמד על תקן הקורבן הקבוע של היהודים שמתעמרים בו להנאתם לאחר הוברח כילד מביתו ע"י אותם יהודים נוראים.

נתחיל מהדמויות. הן פלקטים אנושיים. שום דבר שמצליח ליצור שמץ של הזדהות או הרגשה שמדובר באדם אמיתי מאחורי הדמות (ואולי קצת ספוילרים בהמשך. ראו הוזהרתם, לא שזה נראה לי כל כך קריטי במקרה זה). עמיר הוא סטודנט לפסיכולוגיה שמתחזק מערכת יחסים עם נועה, צלמת מתוסבכת שלומדת בבצלאל (נראה כי לבצלאל יש פרק מרכזי בעלילה, הקורא יוכל להתרשם שמיטב מאורות האומה מתרכזים שם). לוקח לו בערך יומיים לעבוד עם כמה משוגעים קלילים שמעיקים על נפשו העדינה כדי להספיק לרדת קצת מהפסים. נעה, חברתו, היא הצלמת חובבת מראות הפיגועים שלוקחת את הצילומים שלה ברצינות תהומית (שלא פלא שמצליחה לחרפן את עמיר במהירות יחסית).

סימה ומשה זכיאן הם בעלי הבית המזרחים - כורדים לא ממש משכילים, משה מתבייש כי הוא חסר תעודת בגרות, נהג אגד. משה בהשפעת אחיו הרב רוצה לחזור קצת בתשובה, סימה, עקרת הבית הרתחנית עם "העיניים של הנמרה" (לא לדאוג, אם פספסתם את התיאור הזה נבו ידאג לחזור עליו שוב ושוב עד זרא כדי שתבינו עם מי יש לכם עסק) שמדי פעם מפנטזת לה על עמיר. כשאבא של משה עובר ניתוח וקצת מתחרפן, המשפחה ממש תזמין מגרש שדים כפי שידוע כי כל משפחה בישראל עושה בשנות האלפיים.

עומק הדיאלוגים בספר הוא מרהיב. דוגמה אופיינית:
"תגידי סימה, היא אומרת בסוף, קורה לך לפעמים, זאת אומרת, קרה לך פעם, זאת אומרת, יוצא לך לפעמים לחשוב על גברים אחרים, אני מתכוונת חוץ ממשה?
הלב שלי נפל למכנסיים, וגולש משם, כמו מטבע, עד לגרביים. מאיפה היא יודעת? לא סיפרתי על החלומות של לאף אחד, אפילו לא למירית, אז איך היא עלתה על זה? מה, מלמדים אותם שם בבצלאל לצלם מחשבות של אנשים? איזה פחד."
אכן, איזה פחד ואף אימה. היזהרו חברים, פלישת הטלפתים מבצלאל...

בין השאר יש שם משפחה שכולה עם הורים לא מתפקדים, ילד קטן שמתחבר עם עמיר ולא ממש מעורר הזדהות למרות הפוטנציאל, וכמובן איך אפשר בלי? צאדק, הערבי שגורש מביתו ובהמשך נטפלים אליו כמה שוטרים יהודים עילגים ("המפקד-הגמד") שלמדו כנראה לבצע את מלאכתם מהשוטר אזולאי (רק ללא טוב הלב וכשרון המשחק מהסרט המקורי), יתפרו לו אח"כ תיק על לא עוול בכפו כמובן ובחזרה לקלבוש.

לא תמצאו ולו מילה בספר שתתאר מדוע וכיצד קרה שאותם ערבים ברחו מביתם, ובכך הספר מצטרף לז'אנר הביקורת "האמיצה והנוקבת" המכה על חטא ורגשות ה"סליחה ששרדנו" הכה פופולריים במחוזותינו. זה הולך טוב יחד עם תיאור השוטרים הקלגסים והטיפשים בספר, ועוד יותר מצוין עם התודות בסוף לחבר'ה שעזרו למחבר "להבין, להתחיל להבין, את חווית הנכבה". ביניהם למרבה חוסר ההפתעה -איתן ברונשטיין מהארגון הקיקיוני "זוכרות" –אותו ארגון שמגדיר גם את רמת גן וגבעתיים כהתנחלויות.

בקיצור, הספר הוא אסופה של סטריאוטיפים לא מוצלחים במיוחד על החברה בישראל, היהודי, הערבי, החרדי, המסורתי, האשכנזי החילוני המשכיל, המזרחי המסורתי/חרדי הלא משכיל, השוטר האטום והמרושע וכן הלאה וכן הלאה שמודבקים מלאכותית על דמויות קרטון, כדי לייצר עלילה.
זהו ספר שמתיימר להראות כביכול את המורכבות של החברה הישראלית, אבל בעיקר מצליח להראות את נקודת מבטו של המחבר מ... ובכן, מבצלאל.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אוריאל
סיפור חיים

סיפור חיים

אהרן אפלפלד

בעיני הגדרת הספר הזה כ"הפתעה מרהיבה" כפי שנכתב בכריכתו האחורית היא עשיית עוול לאפלפלד. מדובר באחד מהסופרים הטובים ביותר החיים בישראל (ולפי הספר הזה, גם בעולם) כך שההפתעה כאן אינה גדולה עד כדי כך.
ובכל זאת, בספר הזה אפלפלד התעלה על עצמו גם יחסית לשאר ספריו שהרויחו את המוניטין שלהם בכבוד. מדובר בשכיית חמדה אמיתית ונדירה, מן הספרים שאינך יכול להניח עד סופם. פרקים מתוך ילדותו, מנקודת המבט של ילד ההולך ומתבגר אט אט במציאות מעיקה ומוכת יגון שכמעט ולא ניתן לדמיין. ילד המשתף אותנו הקוראים בנקודת מבטו אל העולם.
אינני מצטיין בתיאורים ארוכים ולכן אומר רק זאת:
הספר הזה לטעמי הוא מסוג הספרים הנדירים המזכים את מחברם בהצטרפות לאלו הראויים לזכות בנובל.
יש סופרים רבים שגם במהלך קריירה רבת שנים לעולם לא יצליחו ולו להתקרב ליכולת לכתוב כך.
ספר נהדר, מהטובים ביותר שקראתי בזמן האחרון. מומלץ בחום רב.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אוריאל


הספר הוא פיסה קטנה של אושר צרוף.
סטיינבק הוא מסוג הסופרים שמיד ברגע בו אתה מתחיל לקרוא משהו משלהם, ניתן להבין מדוע הוא זכה בנובל.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אוריאל

ביקורות נוספות על "יושרה שניונית"

יושרה שניונית

יושרה שניונית

אן לקי

בספריה הקטנטונת שקרובה אליי הביתה, יש מעט מאוד ספרים מעניינים שעדיין לא קראתי. מה שמחייב אותי להתנסות בספרים שלא נראים מעניינים ו/או התקציר הכריכה האחורית לא נראה מבטיח בכלל (ולרוב, הם באמת לא משהו).

אני סוג של 'קוראת הכל' החל מרומן רומנטי ושירה, וכלה באקשן ומתח ומד"ב ופנטזיה, אבל בגלל ש(לפחות אצלי) ספרי פנטזיה ומד"ב (בעיקר מד"ב, אבל לא רק) מאתגרים את המחשבה הרבה יותר מאשר סתם רומן רומנטי, אני נוטה לקחת לפחות ספר אחד מהסוגות הנ"ל, לא משנה כמה לא מושך התקציר שלו.
אז ביום שישי, נתקלתי בספריה בספר יושרה שניונית/אן לקי. התקציר לא היה מלהיב, אבל על הכריכה הקדמית צוין שהספר זכה בכמעט כל פרסי המד"ב הקיימים (חלק מהם לא ידעתי שקיימים בכלל)- הוגו, נובלה, ארתור סי קלארק, האגודה הבריטית למד"ב, לוקוס - וממילא הייתי צריכה ספרים לשבת, אז חשבתי 'מה כבר יכול להיות'?

מה שהיה בפועל- פשוט שעמום.

וזה לא שאין פוטנציאל עלילתי לספר- אימפריה כובשת בעלת מנהגים מעניינים שמתחילה לחרוק, ספינות חלל שנשלטות ע"י בינות מלאכותית השולטות בחיילות מתות, ובינה מלאכותית אחת בעלת רגשות במסע נקמה רצוף פלשבקים לעבר.
וזה לא שאפשר להאשים את התרגום - עמנואל לוטם באמת השתדל (עד כדי כך שיש נספח של התכתבות שלו עם אן לקי המחברת בענייני תרגום ומושגי זכר/נקבה בספר) והוא מתרגם מוצלח ביותר,
והספר הוא חלק מטרילוגיה, שאת החלק השני שלה יש בספריונת שליד הבית -
אבל סגנון הכתיבה פשוט מייגע.
לקח לי שעתיים וקצת לקרוא את הספר הלא ארוך הזה, ובאמת שרק חיכיתי שהוא יסתיים.
לא ממליצה, וככל הנראה לא אקרא את ההמשכים.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•rachis
יושרה שניונית

יושרה שניונית

אן לקי

ספר מרתק לקריאה. הוא מסופר מנקודת מבט מקורית ומרעננת ויש בו דמויות מגוונות ומעניינות, ודימויים ויזואלים יפים מדי פעם. הוא בעל דרך סיפור חכמה, שמשחקת עם הקורא ומחמיאה לנקודות העלילה החזקות, שהסיפור נבנה לקראתן היטב, בדרך יעילה ומרוכזת.
בחצי מהפרקים התודעה המלאכותית של ספינת חלל שולטת באלפי גופות בשלבים המוקדמים של התאוששות לאחר כיבוש אלים, ובפרקים האחרים, לסירוגין, מסופר מסע הנקמה שלה לאחר שנותרה רק עם גוף בודד. בניגוד לאיך שזה נשמע, אין פה מסע מורבידי או שטוף זעם של דם וביתור גופות. הספינה הזאת מעדיפה קצינות מוסריות, חובבת שירה, ומתעסקת רבות, בתבונה רבה, במחשבות על החברה הפיאודלית שהיא כלי בידה, על מניעי הדמויות האחרות בסיפור ועל מהותה עצמה. נקודה זו לא הובהרה כראוי על ידי תקציר הספר, לדעתי.
לקראת סופו הספר הופך באופן די מוזר וממושך מדי לדרמת הליכות ונימוסים בחברה. אבל אז זה משתפר שוב.
ממליץ!

לפני 10 שנים•ס.א.איש
יושרה שניונית

יושרה שניונית

אן לקי

יושרה שניונית, אן לקי
סוגה: מד"ב
במילה אחת: מיותר
דירוג: 2 כוכבים

הספר כתוב בצורה די קשה להבנה ודי טרחנית. החלק הראשון של הספר מעלה פיהוק, ורק בחציו השני נהיה סביר. שתי עלילות שנרקמות במקביל ואיכשהו מתחברות. לא כך כותבים מד"ב טוב. את ספרי ההמשך של הסופרת לא אנסה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•Mero