את הספר הזה שמעתי לראשונה מפי אבא שלי בגיל 13, בשפת המקור ומאז הוא נשאר איפשהו בתודעה שלי. אבל חווית הקריאה שלו בגיל 21 הייתה חזקה בהרבה, עמוקה יותר...
למרות שהספר נכתב על תקופה ספציפית מאוד בהיסטוריה- שלטון האימים של סטאלין ורוסיה הסובייטית, ברבדים רבים מדובר ביצירה על-זמנית שמהדהדת, לפחות מבחינתי, בכמעט בכל היבטי החיים. ובאמת יש בספר הזה הכל: פנטזיה, מסתורין, סאטריה, אימה, היסטוריה, מאורעות מבדחים, לעיתים על גבול הגרוטסקי, ארס- פואטיקה, פילוסופיה, אמונה, ארוטיקה ומעל לכל אהבת אמת ללא גבול. למרות מגוון הנושאים והעלילה הלא קלה, מצליח הספר להישאר מרענן, קליל, משעשע לפרקים ובעיקר מענג ומהנה.
הספר מתאר חברה מנוונת, נטולת אנושיות ויצירתיות שזוכה ביום בהיר וחם במיוחד לביקורו של השטן בכבודו ובעצמו, אשר, בעזרת שלושת משרתיו הנאמנים, מחליט לנער את כל האנשים הקטנים משגרת חייהם ותוך כדי כך, חושף אותם במלוא כיעורם, בנוסף לעלילת המשנה, האהובה עליי במיוחד, שממוקמת בירושלים של ימי הבית השני ועוסקת בדמותו של ישו, לאו דווקא כבנו של האלוהים- "הנבחר", אלא כנביא ופילוסוף נרדף.
מבחינת בולגקוב, הבחירה בין טוב לרע אינה רלוונטית בכלל-הטוב אינו יכול להתקיים מבלי הרע, האלוהי לא יכול להתקיים ללא השטני. אמות המידה האמיתיות לפיהן צריך אדם לשפוט את מעשיו, הן האנושיות, האמונה והאהבה ועל כן, הדמויות היחידות, שזוכות להערכתו של השטן הם האמן המיוסר, בן דמותו של בולגאקוב, ומרגריטה, אהובתו, שעל אף סבלם הפיזי והנפשי, אינם מאבדים כהוא זה מאנושיותם ומאהבתם זה לזה.
בדומה לדמויותיהם הרדופות של האמן וישו, נרדף גם בולגאקוב ע"י השלטונות והצנזורה הסובייטים במשך כמעט כל חייו בשל יצירותיו ואמונתו. הוא חי בעוני רב, שרף וגנז ספרים וטיוטות ובכל זאת לא ויתר על הכתיבה, על האהבה ועל התקווה, אך כמו אמנים ויוצרים רבים מדי הגיע לתהילה רק לאחר מותו. "כתבי יד לא בוערים" וטוב שכך...

אני רוצה לעלות לקברו של בולגאקוב, לחבק אותו, לבכות לו, להודות לו על הספר שכל דף מדפיו מהדהד בתוכי כמו פעמוני קתדרלה המבשרים : הללויה!!!!.

אני רוצה להחליף כמה מילים עם השטן, ולהתנצל בפניו.

אני רוצה לעלות לגולגולתא ביום שרבי מבשר סערה קדורנית , ממשמשת ובאה.

אני רוצה להאכיל באהבה את כל חתולי הרחוב בעירי - אי אפשר לדעת מי מהם הוא עוזר אישי לההוא מסעיף 2.

ושמן השומשומין, אה שמן השומשומין!! לו היה לי שמן שומשומין!!

לעזאזל הכל!!!!!!!!!!

נ.ב. תבדקו מדי פעם את יציבות חיבורי הראש לצוואר, במיוחד לפני מפגש מסילות ברזל.

טפו טפו!

הנה הצטלבתי.

ניחנתי בזכרון שעובד כמו מסננת, הדברים הגדולים נשארים, והשאר- חלק נשאר וחלק נעלם הלאה, לאנשהו...
זה די מרגיז אבל יתרון אחד משמעותי ישנו- אני יכולה לשוב ולקרוא ספרים אהובים שוב ושוב, ולהתלהב מחדש (אמנם לא כמו בקריאה הראשונה, אבל זה עדיין מלהיב!).

את 'השטן במוסקבה', קראתי לפני כ10 שנים, בזמן חיים אחר. אז הוא ריגש אותי מאוד ואני זוכרת שנהניתי ממנו כל כך...
אז לפני כחודש פתחתי אותו שוב, בציפייה להתלהב- ועכשיו כשסיימתי, אני בעיקר מאוכזבת.פעמיים.
פעם אחת- כי לפני שקראתי אותו שוב, רפרפתי על הביקורות ונזכרתי בשם המכובד של הספר, ובזמן שקראתי ציפיתי כבר לעמוד (עמ'), לרגע שאתרגש שוב מיצירת המופת הזו והוא לא הגיע.
ופעם שניה- כי עכשיו אני תוהה איך קרה שאותו ספר נגע בי כלכך בפעם הראשונה, והיה כמעט מאוס עלי בפעם השניה (וזה אותו תרגום, ואפילו אותו עותק ממש, כך שלא בתרגום שונה נעוץ הדבר).

בסיום הקריאה התלבטתי איך לדרג אותו, לפי החוויה שהיתה לי אז או עכשיו? ואולי לעשות ממוצע? או לכתוב למי אני ממליצה? אבל בסופו של דבר, אני פשוט לא מצליחה להבין או להיזכר למה כלכך נהנתי ממנו אז מזמן, שאני לא יכולה לתת לו יותר מ3 כוכבים, או להגדיר לעצמי למי כן הייתי ממליצה עליו.

אני רק מקווה, שהספר הבא שהתכוונתי לנער ממנו את האבק, 'דמיאן' של הסה, לא יחווה כך.

למשך כמה ימים בודדים, מוסקבה בכאוס מוחלט, אי סדר ובהלת שמשפיעים עוד זמן רב גם אחרי שהסדר שב על כנו. הכל בגלל ביקורו של השטן שבא לבדוק את הדופק אצל בני האדם, ולהעמיד מראה מול פרצופם.

לפני כמה שנים קראתי את האמן ומרגריטה שזו הגירסה המלאה והלא מצונזרת של הספר הזה. אלא שאז לא עניינו אותי סיפורי פונטיוס פילטוס, אלא רק תעלולי ופעלולי השטן ופמלייתו החביבה שכוללת את החתול השמן בהמות ועד כמה טיפוסים משונים.

מצאתי את הספר הזה בבית והחלטתי לחזור אליו. הוא בנוי משלושה סיפורים שלכאורה לא מובן מה הקשר ביניהם. בשלושת הסיפורים יש שלושה גיבורים שלדעתי הם השטן, פונטיוס פילטוס ומרגריטה.

מעבר לכך שבולגקוב המחונן יורד אפילו בגירסה המצונזרת על הביורקרטיה הסובייטית, במקרה הזה בעיקר על מוסדות התרבות, השטן שלו הוא אמנם כל יכול אך גם הוא חש נעלב כשמכחישים את קיומו - על זה כבר בהתחלה משלם ברליוז שהוא מפיק בתיאטרון, בחייו.

גם פונטיוס פילטוס הנציב ביהודה שאחראי על תלייתו של ישו, במשך כל חייו וגם מעבר, ירגיש אשמה ופספוס בתלייתו של ישו, הוא מרגיש שלבחור הזה היה מה להגיד לו וזה לא נאמר. ומשום מה הוא חלק ממה שמניע את השטן.

היחידה שהיא חופשיה, זורמת וחכמה היא מרגריטה שהולכת אחרי ליבה, עוזבת בעל שמתואר כמצליח יפה ומוכשר למען האמן שלא מצאתי תאור מאד מחמיא לו, אבל זה מה שהיא רוצה והיא עומדת על כך גם נגד וולאנט - השטן, דרך הצטרפות לזמן מה לחבורתו.

ספר מלא דמיון, מבריק ומעניין. למה אני מרגישה שאני צריכה לקרוא אותו פעם שלישית?

יצירה מושלמת?!, "אומן פרוזה"?! קצת פרופורציה ענוותנית לא תזיק..
זה היה סבל צרוף, המשכתי לסוף רק מכח האינרציה ואולי בזכות עזזלו ובהמות שתי דמויות שאמנם היו חינניות אך בטלות בשישים בתוך שלל דמויות מייגעות בעלילה חסרת החן הזו.
קראתי את זה בגרסת "האומן ומרגריטה" ובשל הביקורות ציפיתי לגדולות ונצורות ולא כך .מאכזב

שלא לדבר על חוסר האמינות הצורמני כשמדובר בדמות פטרונית וסמכותית, להלן "השטן", שמטיל מוראו בעיר מוכת ספסרים ונואפים להשיבם למוטב מצד אחד ומאידך מטפח ומגדל נואפת מן המניין בשל יופייה , השטן "נגעל", מגילויי בגידה ופתיינות של בני האנוש אך לאורך הספר שזורה כחוט השני התלהבות נוכח פתיינותה של הגיבורה שמוצגת ערום וערייה נוכח עולם ומלואו לא מן הנמנע לחוש זלזול כלפי הקורא שלא יבחין בדיסוננס המטריד הזה
אין כאן בשורה של ממש מבחינת איפיון דמותו של השטן כיצור עליון בעל כישורים בהתאם, כאן הוא צל עייף ובעל זהות אפרורית המושפע מחסדיה של דמות אנושית שטחית להבהיל שנחנה ביופי ותו לא.
לא זורם לא אמין, לא מומלץ .

ממופת הספרות המודרנית.
עלילות חבורת שדי תופת מחופשים לחתול בהמות לממקהל שבור המשקף וכיו"ב, שבראשם השטן המחופש לקוסם גרמני בשם וולנד, הבאים להפוך את חייהם של האליטות האינטלקטואליות והבידור במוסקבה הסובייטית, במקביל לסיפור טראגי על רומן אהבים, ובמקביל לסיפור בלשון ארכאית וטראגית על משפטו וצליבתו של הצלוב בירושלם של בית שני הקנאי המרדני והתוסס לפני אלפיים שנה.
הומור שחור ומכאיב קיבה מרב צחוק, לצד רגעי ערגה אלגיים של רומן אהבים שבין משורר לאישה נשואה, ולצד רגעי מכאוב על אודות הצלוב בן המבורך בינות לרומאים ולמול פונטיוס פילאטוס ההגמון.
התעלות גאונית של שונא ישראל מורעל ברוסיה הסובייטית של שנות ה-30'.
חשוב מאד :
הספר נקרא במקור: האמן ומרגריטה - ולא השטן במוסקבה.
בשמו השטן במוסקבה קיים התרגום מ-1957 בלשון ארכאית ומצחיקה להחריד, כמו גם מרגשת להחריד, בהוצאת עם עובד.
בשמו האמן ומרגריטה קיים תרגום מודרני של נתן קריקסונוב בהוצאה אחרת, עם אחרית דבר מאליפה של 150 עמ'.
בתרגום המודרני נוסף פרק שנשמט בתרגום הותיק והנפלא.

יצירת אמנות מדהימה.
התוספת שלי תסתכם בהערה חשובה ומעניינת ששמעתי מהספרנית אצלנו שהיא דוברת רוסית: בתרגומים לעברית ישנה חלוקה בין החלק 'השטן במוסקבה' ובין 'האמן ומרגריטה', במקור הרוסי, שני חלקים אלו שזורים אחד בתוך השני, כך מתקבל ספר מורכב הרבה יותר. הקורא צריך 'להחזיק ראש' במעברים בין עניין לעניין. ההיגיון במעברים הקשים הללו הוא הגיון שטני...
כאשר כותבים על השטן כדאי לעשות זאת בצורה שטנית, בדיוק כפי שהוראה על שיטות הוראה חלופיות צריכה להיות לא-פרונטלית...

מבחינת העלילה לא הצלחתי להבין את החיבור בין הסיפור על צליבתו של ישו והפרוקורטור ויהודה איש קריות לבין כל העלילה. הסיפור הזה הוא גוף העלילה של הרומן שכתב ה'אומן' ומרגריטה כל כך מתלהבת ממנו. גם 'בלבית' בסוף הסיפור חולם על הסיפור הזה ולא מובן לי מה הקשר לכל העלילה, או לשטן בכלל.

קטע אחד מאוד שטני ואמיתי אני לוקח איתי מהסיפור המתאר את נקמתו של השטן כאשר הוא מחזיק את ראשו הכרות של מיכאיל אלכסנדרוביץ, וכך הוא טען מולו: "אתה תמיד היית מטיף נלהב לתיאוריה הטוענת כי עם כריתת הראש נקטעים חייו של האדם והוא הופך לעפר ואפר ושוקע באין קיום... אם כי בעצם כל התיאוריות שוות זו את זו, יש ביניהן גם אחת שטוענת כי לכל אדם ייעשה לפי אמונתו. יהי כן! אתה תשקע באין קיום, בעודך לובש צורה של גביע שממנו אני אשמח לשתות לחיי הקיום".
מי הוא אם כן השטן של בולגקוב? פלורליסט המאמין שבעצם "כל התיאוריות שוות זו את זו"?! או אולי דווקא דתי-אדוק המאמין בהישארות הנפש?! אתמהה

העיקר הוא שהספר מדהים ומרתק. רוצו לקרוא

מצויין!פשוט מצויין! ניסיתי לפני כמה זמן לקרוא את התרגום החדש יותר של היצירה ופשוט פרשתי אחרי 100 עמודים.התרגום שחט לחלוטין את כל הלך הרוח של הכתיבה והפך את זה לעיסה מייגעת של שמות בלתי ניתנים להגייה ואווירה חונקת. התרגום הזה נשאר נאמן למקור (אפילו נאמן מאוד בקטעים,צפו להתקל במשפטים נוסח 'לירוק על הכל' ו'האם תקבל אמבטיה',שמהווים תרגום מילה במילה ופחות תרגום של משמעות) ואת התוכן עצמו מיותר לשבח.

מבחינת היצירה עצמה נכתב כל מה שצריך להיכתב. מי שלא קרא, מפסיד את אחד מהספרים האלה שאתה רוצה לזכור כל משפט מהם, כדי לצטט אחר כך("כתבי יד אינם נשרפים").
קראתי את התרגום הזה ואחר כך השלמתי את החסר (ורפרפרתי על השאר) מתוך התרגום החדש של קריקסונוב.
מבלי לזלזל באיכויות של קריקסונוב כמתרגם מרוסית ובחשיבות של מהדורה מלאה ומוערת, התרגום הישן הזה מצחיק יותר ("מאסטרו, הפלץ איזה מארש!", "הודו לתרנגול כי טוב!"), קולח יותר, "עברי" יותר, ואיכשהו נראה שהוא לוכד יותר את הכוונה הבולגקובית.