ספר בסדר

הביקורת נכתבה ביום ראשון, 8 במאי, 2011
ע"י שועלה
ע"י שועלה
ספר מעניין אך יש בו בינוניות לטעמי. אחרי קריאת עדות ממקור ראשון על חוויות מחנה ההשמדה ("יש מקום על פני האדמה") חשתי צורך לצאת משם בהדרגה ולקרוא על חוויות הניצולות המשתקמות. מצד אחד הספר כן נוגע וממחיש את הפער והקושי וכן את ההיבט התרפויטי במפגש בין הניצולים לצברים. אין ספק שהסופרת ראויה להערכה על התחקיר שעשתה ושליטתה בפרטים בתיאור מציאות החיים במחנה עתלית. לכאורה, גם יש גיוון בבחירתן של דמויות שונות המתמודדות באופנים שונים עם החוויות שהן עוברות. אך משהו הפריע לי - הדברים משורטטים בקווים גסים מדי, קצת סטריאוטיפיים, ובדרך יש גם משהו פלקטי ומגויס, כאילו רוח התקופה שהתאפיינה במניפסטים וקיבוציות, דבקה גם בסופרת. אנו מקבלים שיעורים בציונות והיסטוריה על הדרך. גם תיאור ההתנהגות והאינטראקציה, בעיקר בין גברים לנשים, אינו אמין. כמעט כל הגברים מדברים בגסות ומחזרים בבוטות ושולחים ידיים לנשים, והנשים גם הן עסוקות בפלירטוט בצורה מוחצנת. מסופקתני אם כאן יש נאמנות לרוח הימים ההם. איכשהו כל הצרימות האלה קצת הפריעו לי להתחבר רגשית לספר.
מה שכן, הספר דווקא עזר לי להבין את שרשי התרבות הצברית (ה"חוצפה הישראלית". את הפער שאיתו נאלצו הפליטים להתמודד במפגש עם הצברים, והקונפליקט שמלווה אותנו עד היום בין הרצון להתנער מפגיעות וקורבנות דרך התנכרות לעבר והרצון להיוולד כחדש, לבין הקשר והנאמנות לאבות.
קורא אחד אהב את הביקורת
1 הקוראים שאהבו את הביקורת