“ישבנו כולנו בחדר של מאגר המידע במחנה המעצר עתלית.
המדריכה שאלה אם למישהו יש קרוב משפחה שהיה מעפיל וכולנו דחקנו באמא שלי להצביע.
אייתנו את השם "ראובן שלזינגר" שלוש פעמים עד שהמדריכה הקלידה נכון, והוא הופיע מולנו על המסך.
דרישת שלום רחוקה מאדם שאף אחד מאיתנו לא הכיר, סבא של אמא שלי.
תארו לעצמכם שאדם שנזרקה בו רוח נבואה היה ניגש אליו, אז, ב-1940, כשהיה כלוא כאן בעתלית.
תארו לעצמכם שאותו אדם היה מספר לו, שבעוד 78 שנה ישבו פה במחנה נכדתו, ניניו וילדיהם. יצפו בתמונתו במקום בו היה כלוא, יסיירו במחנה המשוחזר, יתרוצצו בין סיפוני הספינה המדמה ספינת מעפילים -
טוב, הוא מן הסתם לא היה מבין על מה הוא בכלל מדבר.
אבל אנחנו היינו שם.
טיול משפחתי שחיבר בין ההיסטוריה לסיפור הפרטי, בין להלך בארץ ללמוד עליה.
***
"הבריטים הקימו את מחנה עתלית בשנת 1938 כדי שתשמש אכסניה לחיילים שלהם [...] אבל בסיומה של מלחמת העולם השניה, כשיהודי אירופה החלו עושים דרכם אל מולדת אבותיהם תוך הפרת הסכמים פוליטיים בין-לאומיים, איבד המנדט הבריטי בפלשתינה את העשתונות. וכך קרה שעתלית הפכה לבית כלא, או בלשון הריבון ל"מחנה מעצר" לפליטים שהגיעו ללא מסמכים נאותים."
שגיאה היסטורית בעמוד הראשון של הספר איננה מבשרת טובות.
לא מצאתי כל מקור לכך שמחנה המעצר הוקם בתחילה כאכסניה לחיילי המנדט הבריטי.
אני יודעת בוודאות שמעפילים נכלאו שם כבר ב-1940, הרבה לפני סיומה של מלחמת העולם השניה. סבא וסבתא של אמא שלי ושניים מדודיה היו ביניהם.
***
הספר הזכיר לי את הספרים שהילדים שלי קוראים.
החל ב"מנהרת הזמן" הילדותי, דרך הסדרה ההיסטורית של גלילה רון-פדר-עמית,ספריה ההיסטוריים של דבורה עומר ובעיקר הסדרה ההיסטורית של אורה מורג שמשלבת גיבורים בדיוניים באירועים היסטוריים אמיתיים.
כלומר, רומן היסטורי שאיננו מבריק מבחינה ספרותית ומטרתו ללמד את הקורא על פרשיה היסטורית.
אמנם הוא מכיל תכנים "למבוגרים" שכן חלק מגיבורותיו עברו אונס ופגיעות מיניות שונות בתקופת מלחמת העולם השניה, אמנם הוא איננו מעניק הפי-אנד מתקתק לכל גיבורותיו, אבל זה כל מה שהוא טורח לתרום לקורא לטובת התחושה כי הוא קורא רומן למבוגרים.
חמש גיבורות ניצולות שואה "טיפוסיות" מציג הספר:
פרטיזנית, שורדת מחנות, שורדת שהעבירה את רוב המלחמה במחבוא, שורדת שהעבירה את המלחמה כזונה, ומטפלת גויה שהצילה את בן טיפוחיה היהודי.
מטרתו הדידקטית של הספר איננה מסתכמת בלימוד הפרשיה ההיסטורית.
יש בו ביקורת על אדיקות דתית שתמיד תגיע, כמובן, עם בורות, טיפשות וריח רע מהפה.
יש בו גם ביקורת חברתית על החברה המצ'ואיסטית בישראל בתקופה המדוברת, על היחס הפוגעני כלפי נשים, וכמובן - גזענות.
המטפלת הנוצריה צריכה לשמור את זהותה כסוד כמוס כדי שלא יגרשו אותה חלילה מהארץ.
על גרטרודה בבילינסקה - אניטה דיאמנט לא שמעה. היא היתה נוצריה שעלתה לארץ יחד עם הילד היהודי אותו הצילה וגידלה אותו כאן, אבל למה לטרוח עם העובדות?
אבל החלק שהכי הכעיס אותי בספר יצוטט להלן:
"לכל מי שהיה בעתלית היו סודות. ליאוני קלטה צללים אפלים בפניהם של מי שנראו לכאורה כציונים טובי מזג, צללים שהסגירו אותם בשתיקה פתאומית או בתשובה מגומגמת. היו רמזים לפרטים שלא סופרו בסיפורים תמציתיים על בריחה, סיפורים הרואיים, כמובן, בווידויים המהוסים על הסבל במחנה הריכוז, אבל ברגע המכריע הדפה אנחה עמוקה שאלות של למה ואיך. מרבית האנשים הצליחו לשמור על סודותיהם בלי להסגירם [...] אבל היו מעטים חסרי מזל, נטולי כל דרך פעולה או שיטה שיאפשרו להם להתמודד עם עברם; אנשים שדיברו מתוך שינה או אילמים, שכרעו תחת נטל ההשפלה של התאונות שפקדו את חייהם. אנשים היסטריים וצרחניים, שלא היו מסוגלים לסלוח או לשכוח את רגעי הפחדנות או הבגידה בחייהם - גם אם היה מדובר בעניין שולי - שהציל את חייהם."
ובכן, ניצולי השואה על פי אניטה דיאמנט: כל ניצול מסתיר מאחוריו סוד של בגידה או פחדנות. רק כך היה אפשר להינצל.
ואני חשבתי שהתפיסה הנלוזה הזו, מלאת הבוז לניצולים, כבר עברה מזמן מן העולם.
אולי במהלך ה"תחקיר ההיסטורי" שערכה דיאמנט, היא נתקלה במושג "אשמת השורד" ופירשה אותו באופן מילולי: מי ששרד, ודאי אשם במשהו.
***
בסיום הסיפור, ייפרדו רוב בנות החבורה. כל אחת תישלח על ידי "המדינה" ערלת הלב לקיבוץ אחר. למה שלא יתעקשו החברות הטובות להישאר יחד? מי בעצם אמר שחייבים ללכת לקיבוץ?
בעולם של אניטה דיאמנט זה המצב ואין בלתו. דרוש אומץ לב מיוחד במינו כדי להתקומם ולוודא שהמטפלת הפולניה לא תישלח לקיבוץ בו תיחשף זהותה והיא תגורש מהארץ בבושת פנים. אין ספק שכך בדיוק היה קורה. כלומר, בעולם של אניטה דיאמנט.
כאמור, לא כל הנשים יזכו ל"הפי-אנד" שלהן, אבל הסיפור הרדוד, הטון הדידקטי והשגיאות ההיסטוריות השאירו אותי מרוחקת מהן כל כך עד שלא הצלחתי לגייס בי אכפתיות.”
