ביקורת ספרותית על היום שאחרי הלילה מאת אניטה דיאמנט
ספר טוב

---

שנת 1945 מלחמת עולם השניה הסתיימה.
חלק מניצולי התופת מנסים להגיע לא"י שטרם קמה.הארץ נמצאת תחת שלטון המנדט הבריטי
שאוסר כניסת יהודים לארץ.
הספר מתאר את חייהם של ניצולי השואה, המעפילים הבלתי לגאליים במחנה עתלית.

הסופרת מעבירה לנו את העלילה ההיסטורית
דרך 5 נשים אשר לכל אחת סיפור קשה משלה בעברה.שרדו את השואה בדרך זו או אחרת,מצולקות נפשית ופיזית,אך נחושות להגיע לא"י להגשים את חלומן.במחנה עתלית נוצר ביניהן קשר עמוק של חברות אמיתית.

לילה אחד ב 9 באוקטובר 1945 לוחמי הפלמ"ח
במבצע חשאי שיחררו את כל העצורים.
העצורים, לאחר דרך קשה מגיעים לקיבוץ בית אורן.משם לאחר זמן מה פוזרו לקיבוצים אחרים
כמקום קבע.

החברות נאלצות להיפרד כי כל אחת נישלחה לקיבוץ אחר.נישבעו לשמור על קשר מיכתבי.
לפני פרידה הן צולמו יחד ע"י מזכיר הקיבוץ
אשר הבטיח לשלוח את התמונה לאחת מהן.
כמובן שלאחר זמן מה הדבר נישכח מימנו והתמונה יחד עם הרבה תמונות אחרות הוכנסו לתוך תיקיית קרטון שהוכנסה לארונית תיוק ונישכחה שם.

לאחר שנים התיקיה הוצגה עם יתר חפצים מעתלית
במוזאון בית אורן לאחר שהקיבוץ פשט רגל.

כל אחת מהבנות הקימה מישפחה בא"י,הגשימה את חלומה,להגיע לא"י לאחר השואה ולהיות במחנה עולים, מגודר עם חוטי תייל קוצניים ועם שמירה של חיילים ופטרולים בלילה, צריכים להיות עם כוחות נפש אדירים כדי לא לצאת מהדעת.
הרבה עולים איבדו את שפיותם והיתאבדו.מי שהיה דתי איבד את אמונתו בה',כמו אחת הבנות שהיתה מבית דתי לעגה לדת ולא הבינה איך בחגים ביזכור בקדיש ממשיכים לשבח את האל,
שפסק שבני מישפחותיהם ירצחו.איך מביעים את תודתם ומהללים אחד שהשמיד את כל היקר להם?
{גם אני כשאני שומעת קדיש שואלת את אותן השאלות. זה מעבר לבינתי}

המעפילים, כדי לשמור על שפיותם, נשמו את הירוק העז של קיבוץ בית אורן, הריחו את הדשא והפרחים ,הרימו עיניים לשמיים האין סופיים וזה מה שנתן להם תקווה לעתיד טוב ומאושר יותר.

» ביקורות נוספות של מלכה לובל
» ביקורות נוספות על היום שאחרי הלילה