נאלצתי להפסיק אחרי קצת יותר מ100 עמודים. ספר עם פוטנציאל עצום, שלצערי בחר להיתפס ל"שטויות"... מדי פעם כשיש הבזקים לשואה, זה יותר נוגע ללב. השאר פשוט שטחי מאד. מבאס. .

ישבנו כולנו בחדר של מאגר המידע במחנה המעצר עתלית.
המדריכה שאלה אם למישהו יש קרוב משפחה שהיה מעפיל וכולנו דחקנו באמא שלי להצביע.
אייתנו את השם "ראובן שלזינגר" שלוש פעמים עד שהמדריכה הקלידה נכון, והוא הופיע מולנו על המסך.
דרישת שלום רחוקה מאדם שאף אחד מאיתנו לא הכיר, סבא של אמא שלי.
תארו לעצמכם שאדם שנזרקה בו רוח נבואה היה ניגש אליו, אז, ב-1940, כשהיה כלוא כאן בעתלית.
תארו לעצמכם שאותו אדם היה מספר לו, שבעוד 78 שנה ישבו פה במחנה נכדתו, ניניו וילדיהם. יצפו בתמונתו במקום בו היה כלוא, יסיירו במחנה המשוחזר, יתרוצצו בין סיפוני הספינה המדמה ספינת מעפילים -
טוב, הוא מן הסתם לא היה מבין על מה הוא בכלל מדבר.
אבל אנחנו היינו שם.
טיול משפחתי שחיבר בין ההיסטוריה לסיפור הפרטי, בין להלך בארץ ללמוד עליה.

***

"הבריטים הקימו את מחנה עתלית בשנת 1938 כדי שתשמש אכסניה לחיילים שלהם [...] אבל בסיומה של מלחמת העולם השניה, כשיהודי אירופה החלו עושים דרכם אל מולדת אבותיהם תוך הפרת הסכמים פוליטיים בין-לאומיים, איבד המנדט הבריטי בפלשתינה את העשתונות. וכך קרה שעתלית הפכה לבית כלא, או בלשון הריבון ל"מחנה מעצר" לפליטים שהגיעו ללא מסמכים נאותים."
שגיאה היסטורית בעמוד הראשון של הספר איננה מבשרת טובות.
לא מצאתי כל מקור לכך שמחנה המעצר הוקם בתחילה כאכסניה לחיילי המנדט הבריטי.
אני יודעת בוודאות שמעפילים נכלאו שם כבר ב-1940, הרבה לפני סיומה של מלחמת העולם השניה. סבא וסבתא של אמא שלי ושניים מדודיה היו ביניהם.

***

הספר הזכיר לי את הספרים שהילדים שלי קוראים.
החל ב"מנהרת הזמן" הילדותי, דרך הסדרה ההיסטורית של גלילה רון-פדר-עמית,ספריה ההיסטוריים של דבורה עומר ובעיקר הסדרה ההיסטורית של אורה מורג שמשלבת גיבורים בדיוניים באירועים היסטוריים אמיתיים.
כלומר, רומן היסטורי שאיננו מבריק מבחינה ספרותית ומטרתו ללמד את הקורא על פרשיה היסטורית.
אמנם הוא מכיל תכנים "למבוגרים" שכן חלק מגיבורותיו עברו אונס ופגיעות מיניות שונות בתקופת מלחמת העולם השניה, אמנם הוא איננו מעניק הפי-אנד מתקתק לכל גיבורותיו, אבל זה כל מה שהוא טורח לתרום לקורא לטובת התחושה כי הוא קורא רומן למבוגרים.
חמש גיבורות ניצולות שואה "טיפוסיות" מציג הספר:
פרטיזנית, שורדת מחנות, שורדת שהעבירה את רוב המלחמה במחבוא, שורדת שהעבירה את המלחמה כזונה, ומטפלת גויה שהצילה את בן טיפוחיה היהודי.
מטרתו הדידקטית של הספר איננה מסתכמת בלימוד הפרשיה ההיסטורית.
יש בו ביקורת על אדיקות דתית שתמיד תגיע, כמובן, עם בורות, טיפשות וריח רע מהפה.
יש בו גם ביקורת חברתית על החברה המצ'ואיסטית בישראל בתקופה המדוברת, על היחס הפוגעני כלפי נשים, וכמובן - גזענות.
המטפלת הנוצריה צריכה לשמור את זהותה כסוד כמוס כדי שלא יגרשו אותה חלילה מהארץ.
על גרטרודה בבילינסקה - אניטה דיאמנט לא שמעה. היא היתה נוצריה שעלתה לארץ יחד עם הילד היהודי אותו הצילה וגידלה אותו כאן, אבל למה לטרוח עם העובדות?

אבל החלק שהכי הכעיס אותי בספר יצוטט להלן:
"לכל מי שהיה בעתלית היו סודות. ליאוני קלטה צללים אפלים בפניהם של מי שנראו לכאורה כציונים טובי מזג, צללים שהסגירו אותם בשתיקה פתאומית או בתשובה מגומגמת. היו רמזים לפרטים שלא סופרו בסיפורים תמציתיים על בריחה, סיפורים הרואיים, כמובן, בווידויים המהוסים על הסבל במחנה הריכוז, אבל ברגע המכריע הדפה אנחה עמוקה שאלות של למה ואיך. מרבית האנשים הצליחו לשמור על סודותיהם בלי להסגירם [...] אבל היו מעטים חסרי מזל, נטולי כל דרך פעולה או שיטה שיאפשרו להם להתמודד עם עברם; אנשים שדיברו מתוך שינה או אילמים, שכרעו תחת נטל ההשפלה של התאונות שפקדו את חייהם. אנשים היסטריים וצרחניים, שלא היו מסוגלים לסלוח או לשכוח את רגעי הפחדנות או הבגידה בחייהם - גם אם היה מדובר בעניין שולי - שהציל את חייהם."
ובכן, ניצולי השואה על פי אניטה דיאמנט: כל ניצול מסתיר מאחוריו סוד של בגידה או פחדנות. רק כך היה אפשר להינצל.
ואני חשבתי שהתפיסה הנלוזה הזו, מלאת הבוז לניצולים, כבר עברה מזמן מן העולם.
אולי במהלך ה"תחקיר ההיסטורי" שערכה דיאמנט, היא נתקלה במושג "אשמת השורד" ופירשה אותו באופן מילולי: מי ששרד, ודאי אשם במשהו.

***

בסיום הסיפור, ייפרדו רוב בנות החבורה. כל אחת תישלח על ידי "המדינה" ערלת הלב לקיבוץ אחר. למה שלא יתעקשו החברות הטובות להישאר יחד? מי בעצם אמר שחייבים ללכת לקיבוץ?
בעולם של אניטה דיאמנט זה המצב ואין בלתו. דרוש אומץ לב מיוחד במינו כדי להתקומם ולוודא שהמטפלת הפולניה לא תישלח לקיבוץ בו תיחשף זהותה והיא תגורש מהארץ בבושת פנים. אין ספק שכך בדיוק היה קורה. כלומר, בעולם של אניטה דיאמנט.
כאמור, לא כל הנשים יזכו ל"הפי-אנד" שלהן, אבל הסיפור הרדוד, הטון הדידקטי והשגיאות ההיסטוריות השאירו אותי מרוחקת מהן כל כך עד שלא הצלחתי לגייס בי אכפתיות.

וואו איזה ספר. הספר מבוסס על 4 נשים שהיו כלואות בבית המעצר בעתלית לפני קום המדינה.
זורה, שיינדל, טדי וליאוני כל אחת מהן עזבה את אירופה אחרי המלחמה ועברה זוועות בלתי ניתנות להסבר.
אני בכוונה לא אספר מה כל אחת עברה כיוון שאז אעשה ספויילינג.
אני מאוד ממליצה על הספר הוא לפעמים קשה אבל לאוהבי הספרים על סיפורי עליה וקליטה שלפני קום המדינה הקושי וכל מה שעברו אני מאוד ממילצה עליו.
זאת ועוד, אני חושבת שזה ספר גם על הישרדות. להבין מה האנשים עברו ואיך חלקם נפלו על מנת להקים את המדינה. מומלץ מאוד. מירה

סקירה וחוות דעתי האישית:
היום שאחרי הלילה הינו ספר על חמש נשים ולכל אישה יש את הסיפור שלה.
התקופה: שנת 1945 שלהי מלחמת העולם השנייה. תקופת השלטון המנדטורי בארץ, המעפילים, עליה בלתי ליגאלית וחוקי הספר הלבן שרובצים על כתפי תושבי הישוב.
המקום: מחנה המעצר עתלית ששימש למעצר מעפילים ולפעילי המחתרות. הבריטים בנו במחנה צריפי עץ ששימשו למגורי המעפילים שחולק למגורי נשים וגברים. במחנה גם היו צריפים ששימשו למרפאה וחדר אוכל. הרעיון היה שהמעפילים ישהו במחנה זה עד שיקבלו סרטיפיקטים.

דרך אותן חמש נשים אניטה דיאמנט ממחישה לנו את התקופה ההיסטורית בארץ, טרום הקמת המדינה והשהיה במחנה עתלית. ברקע הצלקות והפצעים שנותרו לכל אישה ואישה מהשואה.
טדי- מקבלת את פני העולים שניחוח של לבנדר עולה בנחיריה ומסמל את ריח התקווה. (עמוד 29)
זורה-אשה חכמה ומבריקה שאביה מנע ממנה לימודים. היא מתחשבנת עם כל הסביבה והדבר שהכי היא מתחברת אליו הינו הטבק. "זורה הפריחה את העשן מבין שפתותיה החשוקות, בתנועה ראוותנית של כוכבת קולנוע-גם שהיתה בספק אם יש אי-שם בעולם כולו כוכבת קולנוע שעל זרועה חקוקים מספרים" (עמוד 44). זורה הבהירה חד-משמעית שהיא מעדיפה את חברת עצמה והתבודדותה. ספרי הדקדוק ולימוד השפה היו הפיצוי על כך שאביה מנע ממנה לימודים.
שינדל-אישה קצת מסתורית, מוזרה, מעניינת ומסקרנת.
ליאוני- מחוברת לשינדל. אישה מרשימה שעברה גיהנום לא פשוט (בכוונה אני לא מרחיבה בנושא זה).
אסתר ויעקב-"בנה הקטן", זהותם לוטה בערפל. הם דיברו ביניהם פולנית וסיפורה של אסתר מסופר לזורה באחד המפגשים. עצוב אבל זו היתה המציאות של אז.
תרצה-הישראלית היחידה שחשבה שהתפקיד שלה בעתלית הוא עונש על קשיחותה. זו היתה אישה לא חברותית, סגורה ומרוחקת. תרצה התחתנה עם אהרון ולאחר שנכנסה להריון היא ננטשה על ידי אהרון. עקב אי-התמיכה של משפחתה -לאחר הלידה היא נאלצת לעזוב את משפחתה ועוברת להתגורר בקיבוץ ובמקום שאיש לא ידע עליה. ניראה שעקב ההיסטוריה הלא פשוטה היא גם מחליטה לנהל רומן עם אחד הקצינים הבריטים. "הסוד האמיתי של הרומן שניהלה תרצה עם הקולונל היה עטוף בצמר-גפן של תועלתיות. "לשכב עם האויב" היה אמצעי בזוי אך מוצדק למטרות הציוניות, אבל התאהבות באדם כזה נחשבה לדבר שהוא על גבול הבגידה". (עמוד 123)
אין ספק שכל אחת מהנשים הללו הגשימה את חלומה להגיע לא"י אחרי השואה. לצערן גם במחנה עתלית הן נאלצות להתמודד עם אותן תמונות של גדרות, חוטי תייל , פטרולים של חיילים וחיטוי ב-DDT. לא פלא שעולים רבים התאבדו ואיבדו את שפיות דעתם. דתיים חזרו בשאלה כמו אחת הבנות שלעגה לדת ולא הבינה איך בחגים ב"יזכור" ו"קדיש" ממשיכים לשבח את האל. הכיצד זה מהללים ומשבחים את האל אחרי שהושמד מה שהיה להם יקר מכל – משפחתם.
לדעתי האופטימיות היה הדבר היחידי ששמר על שפיותן.... הן הרימו את עיניהן לשמים והביעו תקווה לעתיד טוב יותר.
ב-9 באוקטובר 1945 במבצע חשאי של לוחמי הפלמ"ח משוחררים כל עצורי עתלית. לאחר דרך קשה ומיגעת העצורים מגיעים לקיבוץ בית אורן ומשם מפוזרים לקיבוצים שונים כמקום קבע. (פעולה זו תוכננה על ידי סגן מפקד הגדוד דאז-יצחק רבין ז"ל בפיקודו של מפקד הגדוד הראשון – נחום שריג ז"ל).
החברות נאלצות להיפרד כי כל אחת נשלחת לקיבוץ שונה ונשבעות לשמור על קשר. לפני הפרידה הן מצולמות על ידי מזכיר הקיבוץ שמבטיח לשלוח את התמונה לאחת מהן. כמובן שלאחר זמן הדבר נשכח והתמונה יחד עם תמונות נוספות הוטמנה בתקיית קרטון שהועברה לארונית תיוק וכמובן שנשכחה שם. לאחר שנים אותה התקייה הוצגה עם יתר החפצים מעתלית במוזיאון בית אורן.
אני אהבתי את הספר. מי שאהב את סגנון כתיבתה של הסופרת בספר "האוהל האדום" יאהב גם את הספר הנוכחי. זהו ספר שבהחלט מעורר מחשבה ושאולי יגרום לאחדים מאיתנו להעריך את מה שיש לנו היום.
לי יניני

שנת 1945 מלחמת עולם השניה הסתיימה.
חלק מניצולי התופת מנסים להגיע לא"י שטרם קמה.הארץ נמצאת תחת שלטון המנדט הבריטי
שאוסר כניסת יהודים לארץ.
הספר מתאר את חייהם של ניצולי השואה, המעפילים הבלתי לגאליים במחנה עתלית.

הסופרת מעבירה לנו את העלילה ההיסטורית
דרך 5 נשים אשר לכל אחת סיפור קשה משלה בעברה.שרדו את השואה בדרך זו או אחרת,מצולקות נפשית ופיזית,אך נחושות להגיע לא"י להגשים את חלומן.במחנה עתלית נוצר ביניהן קשר עמוק של חברות אמיתית.

לילה אחד ב 9 באוקטובר 1945 לוחמי הפלמ"ח
במבצע חשאי שיחררו את כל העצורים.
העצורים, לאחר דרך קשה מגיעים לקיבוץ בית אורן.משם לאחר זמן מה פוזרו לקיבוצים אחרים
כמקום קבע.

החברות נאלצות להיפרד כי כל אחת נישלחה לקיבוץ אחר.נישבעו לשמור על קשר מיכתבי.
לפני פרידה הן צולמו יחד ע"י מזכיר הקיבוץ
אשר הבטיח לשלוח את התמונה לאחת מהן.
כמובן שלאחר זמן מה הדבר נישכח מימנו והתמונה יחד עם הרבה תמונות אחרות הוכנסו לתוך תיקיית קרטון שהוכנסה לארונית תיוק ונישכחה שם.

לאחר שנים התיקיה הוצגה עם יתר חפצים מעתלית
במוזאון בית אורן לאחר שהקיבוץ פשט רגל.

כל אחת מהבנות הקימה מישפחה בא"י,הגשימה את חלומה,להגיע לא"י לאחר השואה ולהיות במחנה עולים, מגודר עם חוטי תייל קוצניים ועם שמירה של חיילים ופטרולים בלילה, צריכים להיות עם כוחות נפש אדירים כדי לא לצאת מהדעת.
הרבה עולים איבדו את שפיותם והיתאבדו.מי שהיה דתי איבד את אמונתו בה',כמו אחת הבנות שהיתה מבית דתי לעגה לדת ולא הבינה איך בחגים ביזכור בקדיש ממשיכים לשבח את האל,
שפסק שבני מישפחותיהם ירצחו.איך מביעים את תודתם ומהללים אחד שהשמיד את כל היקר להם?
{גם אני כשאני שומעת קדיש שואלת את אותן השאלות. זה מעבר לבינתי}

המעפילים, כדי לשמור על שפיותם, נשמו את הירוק העז של קיבוץ בית אורן, הריחו את הדשא והפרחים ,הרימו עיניים לשמיים האין סופיים וזה מה שנתן להם תקווה לעתיד טוב ומאושר יותר.

הביקורת הזו תהיה קצרה בגלל שהספר הזה כמה שהוא קטן- הוא נגע בליבי בענק.
מספר נפשות נפגשות במחנה מעבר בעתלית, בין כל ההיסטוריה הפרטית והלאומית נוצרים קשרים עדינים.
אהבתי מאוד.

לכול ארץ בעולם יש את התרבות שלה:היסטוריה,שפה,סמלים,קודים חברתיים,מיתוסים,סיפורים,ומנהגים.עד כאן הכול טוב ונכון.
אבל כשאדם שלא חי בארץ מסוימת ולא מכיר את התרבות שלה את ההיסטוריה את החברה שבה,והוא חושב שהוא כן מכיר,ועוד כותב על זה או מספר את זה התוצאה בדרך כלל בינונית ומטה..
ניתן לראות את זה בסרטים כמו אקסודוס,או הטל צל ענק,או בן חור סרטים הוליוודים שמציגים חלק מההיסטוריה שלנו כעם על ידי אנשים שבמקרה הטוב ביקרו כאן פעם או פעמיים,שלא תבינו לא נכון מדובר על סרטים טובים,גם הספר הזה הוא ספר טוב.
אבל התוצאה הכללית ברוב המקרים היא פשוט מגוחכת,מלאת סטריוטיפים,ומוצגת בצורה פלקטית.כי אם אתה לא חי במקום מסוים אל תנסה להבין אותו.
הספר הזה הוא ספר טוב הכתיבה מצוינת,הדמיות טובות,העלילה והסיפורים נחמדים,והרקע כמובן מעולה,אין ספק התבצע תקיר מעמיק על אורך החיים במחנה עתלית. זהו סיפורם של 5 נשים ניצולות שואה במחנה המעצר עתלית כול אח מביאה את סיפורה ומציגה זווית שונה על הדבר הענק הזה שנקרא שואה,עד לסיום הסיפור הדרמטי שמאחד את הדמיות.
אבל עדיין משהו בסיפור הזה לא עובד.הוא לא מושך, הוא לא מרתק,ובתיאור החברה, ההרגלים החברתי,התרבות והניואנסים הקטנים של הדמיות יש כאן עוד מה להשתפר
לסיכום אפשר לקרוא אבל לא לבוא ם ציפיות גדולות מידי...

ספר מעניין אך יש בו בינוניות לטעמי. אחרי קריאת עדות ממקור ראשון על חוויות מחנה ההשמדה ("יש מקום על פני האדמה") חשתי צורך לצאת משם בהדרגה ולקרוא על חוויות הניצולות המשתקמות. מצד אחד הספר כן נוגע וממחיש את הפער והקושי וכן את ההיבט התרפויטי במפגש בין הניצולים לצברים. אין ספק שהסופרת ראויה להערכה על התחקיר שעשתה ושליטתה בפרטים בתיאור מציאות החיים במחנה עתלית. לכאורה, גם יש גיוון בבחירתן של דמויות שונות המתמודדות באופנים שונים עם החוויות שהן עוברות. אך משהו הפריע לי - הדברים משורטטים בקווים גסים מדי, קצת סטריאוטיפיים, ובדרך יש גם משהו פלקטי ומגויס, כאילו רוח התקופה שהתאפיינה במניפסטים וקיבוציות, דבקה גם בסופרת. אנו מקבלים שיעורים בציונות והיסטוריה על הדרך. גם תיאור ההתנהגות והאינטראקציה, בעיקר בין גברים לנשים, אינו אמין. כמעט כל הגברים מדברים בגסות ומחזרים בבוטות ושולחים ידיים לנשים, והנשים גם הן עסוקות בפלירטוט בצורה מוחצנת. מסופקתני אם כאן יש נאמנות לרוח הימים ההם. איכשהו כל הצרימות האלה קצת הפריעו לי להתחבר רגשית לספר.
מה שכן, הספר דווקא עזר לי להבין את שרשי התרבות הצברית (ה"חוצפה הישראלית". את הפער שאיתו נאלצו הפליטים להתמודד במפגש עם הצברים, והקונפליקט שמלווה אותנו עד היום בין הרצון להתנער מפגיעות וקורבנות דרך התנכרות לעבר והרצון להיוולד כחדש, לבין הקשר והנאמנות לאבות.

5 ניצולות שואה, כל אחת והסיפור האישי שלה שזורים יחדיו במחנה עתלית בזמן קום המדינה. השאיפות, ההתלבטויות, הפחדים מהלא נודע ובעיקר הרצון להסתיר את העבר...

כתוב בצורה מעניינת וזורמת, כל הזמן רוצים לקרוא ולא להפסיק לדעת מה קרה לדמות כזו או אחרת. במילים אחרות מרתק אהבתי!


פשוט ללכת לספריה ולקחת את הספר מומלץ