ביקורת ספרותית על היום שאחרי הלילה מאת אניטה דיאמנט
ספר מעולה

---

סקירה וחוות דעתי האישית:
היום שאחרי הלילה הינו ספר על חמש נשים ולכל אישה יש את הסיפור שלה.
התקופה: שנת 1945 שלהי מלחמת העולם השנייה. תקופת השלטון המנדטורי בארץ, המעפילים, עליה בלתי ליגאלית וחוקי הספר הלבן שרובצים על כתפי תושבי הישוב.
המקום: מחנה המעצר עתלית ששימש למעצר מעפילים ולפעילי המחתרות. הבריטים בנו במחנה צריפי עץ ששימשו למגורי המעפילים שחולק למגורי נשים וגברים. במחנה גם היו צריפים ששימשו למרפאה וחדר אוכל. הרעיון היה שהמעפילים ישהו במחנה זה עד שיקבלו סרטיפיקטים.

דרך אותן חמש נשים אניטה דיאמנט ממחישה לנו את התקופה ההיסטורית בארץ, טרום הקמת המדינה והשהיה במחנה עתלית. ברקע הצלקות והפצעים שנותרו לכל אישה ואישה מהשואה.
טדי- מקבלת את פני העולים שניחוח של לבנדר עולה בנחיריה ומסמל את ריח התקווה. (עמוד 29)
זורה-אשה חכמה ומבריקה שאביה מנע ממנה לימודים. היא מתחשבנת עם כל הסביבה והדבר שהכי היא מתחברת אליו הינו הטבק. "זורה הפריחה את העשן מבין שפתותיה החשוקות, בתנועה ראוותנית של כוכבת קולנוע-גם שהיתה בספק אם יש אי-שם בעולם כולו כוכבת קולנוע שעל זרועה חקוקים מספרים" (עמוד 44). זורה הבהירה חד-משמעית שהיא מעדיפה את חברת עצמה והתבודדותה. ספרי הדקדוק ולימוד השפה היו הפיצוי על כך שאביה מנע ממנה לימודים.
שינדל-אישה קצת מסתורית, מוזרה, מעניינת ומסקרנת.
ליאוני- מחוברת לשינדל. אישה מרשימה שעברה גיהנום לא פשוט (בכוונה אני לא מרחיבה בנושא זה).
אסתר ויעקב-"בנה הקטן", זהותם לוטה בערפל. הם דיברו ביניהם פולנית וסיפורה של אסתר מסופר לזורה באחד המפגשים. עצוב אבל זו היתה המציאות של אז.
תרצה-הישראלית היחידה שחשבה שהתפקיד שלה בעתלית הוא עונש על קשיחותה. זו היתה אישה לא חברותית, סגורה ומרוחקת. תרצה התחתנה עם אהרון ולאחר שנכנסה להריון היא ננטשה על ידי אהרון. עקב אי-התמיכה של משפחתה -לאחר הלידה היא נאלצת לעזוב את משפחתה ועוברת להתגורר בקיבוץ ובמקום שאיש לא ידע עליה. ניראה שעקב ההיסטוריה הלא פשוטה היא גם מחליטה לנהל רומן עם אחד הקצינים הבריטים. "הסוד האמיתי של הרומן שניהלה תרצה עם הקולונל היה עטוף בצמר-גפן של תועלתיות. "לשכב עם האויב" היה אמצעי בזוי אך מוצדק למטרות הציוניות, אבל התאהבות באדם כזה נחשבה לדבר שהוא על גבול הבגידה". (עמוד 123)
אין ספק שכל אחת מהנשים הללו הגשימה את חלומה להגיע לא"י אחרי השואה. לצערן גם במחנה עתלית הן נאלצות להתמודד עם אותן תמונות של גדרות, חוטי תייל , פטרולים של חיילים וחיטוי ב-DDT. לא פלא שעולים רבים התאבדו ואיבדו את שפיות דעתם. דתיים חזרו בשאלה כמו אחת הבנות שלעגה לדת ולא הבינה איך בחגים ב"יזכור" ו"קדיש" ממשיכים לשבח את האל. הכיצד זה מהללים ומשבחים את האל אחרי שהושמד מה שהיה להם יקר מכל – משפחתם.
לדעתי האופטימיות היה הדבר היחידי ששמר על שפיותן.... הן הרימו את עיניהן לשמים והביעו תקווה לעתיד טוב יותר.
ב-9 באוקטובר 1945 במבצע חשאי של לוחמי הפלמ"ח משוחררים כל עצורי עתלית. לאחר דרך קשה ומיגעת העצורים מגיעים לקיבוץ בית אורן ומשם מפוזרים לקיבוצים שונים כמקום קבע. (פעולה זו תוכננה על ידי סגן מפקד הגדוד דאז-יצחק רבין ז"ל בפיקודו של מפקד הגדוד הראשון – נחום שריג ז"ל).
החברות נאלצות להיפרד כי כל אחת נשלחת לקיבוץ שונה ונשבעות לשמור על קשר. לפני הפרידה הן מצולמות על ידי מזכיר הקיבוץ שמבטיח לשלוח את התמונה לאחת מהן. כמובן שלאחר זמן הדבר נשכח והתמונה יחד עם תמונות נוספות הוטמנה בתקיית קרטון שהועברה לארונית תיוק וכמובן שנשכחה שם. לאחר שנים אותה התקייה הוצגה עם יתר החפצים מעתלית במוזיאון בית אורן.
אני אהבתי את הספר. מי שאהב את סגנון כתיבתה של הסופרת בספר "האוהל האדום" יאהב גם את הספר הנוכחי. זהו ספר שבהחלט מעורר מחשבה ושאולי יגרום לאחדים מאיתנו להעריך את מה שיש לנו היום.
לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על היום שאחרי הלילה