יש לי חברה טובה שהולכת לכל מקום, כשעל שכמה תרמיל גדוש עד להתפקע, פן תזדקק בדרך לארבעה ספרים שונים, חוט ומחט, מחשב נייד או מפתח שוודי.
לא מזמן, כשהייתה אצלי, היה לה קצת כבד ולכן השאירה, אני חושבת שבמתכוון ולמרות רתיעתי ממדע בדיוני, את בבל 17.
שאלתי שלושה עבי כרס מהספריה והמתין לי עב כרס אחר שהבטחתי לקרוא.
לבבל 17, הצנום יחסית, לא היה שום דד ליין, לכן קראתי אותו ראשון.
הספר צנום יחסית כי דילייני לא נופל למלכודת תיאורי היתר.
אני יכולה להבין מדוע מי שבורא עולם חלופי מתפתה לתאר אותו לקורא בפרטי פרטים, כדי שזה האחרון ידרוך על קרקע מוצקה אבל דילייני לא מקדים ומתאר את המציאות שיצר, הוא חושף אותה תוך כדי סיפור, מה שמאלץ את הקורא להשלים פערים נרחבים בעזרת דמיונו.
למשל, איך נראה ארד, טייס החלל, אפשר רק לנחש, פרט לכפות ולטפרים המרחיבים את חיכו כך שהוא לא מצליח לבטא עיצורים פוצצים וילוניים (שאם הבנתי נכון זהו שם מפוצץ ווילוני לגימ"ל וקו"ף). אני, מוגבלת שכמותי, דמיינתי אריה מדבר.
אבל הכל במידה, במידה הנכונה, כך שאפילו אני, קוראת שאוהבת להיות מוחזקת, הרגשתי כמעט בשליטה.
אני לא קוראת מדע בדיוני כי החוקים של העולם שלנו סבוכים ומסתוריים מספיק ואין לי כח לחשוב מה הייתי עושה במציאות בדויה לחלוטין המציבה בפני דילמות חדשות. אנגליה של המאה התשע עשרה מהווה עבורי מפלט חייזרי מספק. שם, לפחות, אני כבר יודעת למה לצפות.
מאידך, למרות הקיבעון, אני נוטה להתאהב בקלות ולא יכולתי שלא להתאהב ברידרה וונג.
היא חיננית ואמיצה לפחות כמו מודסטי בלייז, חכמה כמו איינשטיין בחזקת משהו, בעלת שמיעה אבסולוטית לשפות, קפטיין של חללית ומשוררת.
כשרידרה אומרת- "אם מלים הן ראשונות במעלה חוששתני שמלים הן כל אשר ידעו ידי תמיד" אני יכולה להזדהות כי חוששתני שגם ידי, בכשרון פחות בהרבה. אני יכולה להתנחם בזה שאני אמתית.
מלבד רידרה המלבבת, החזיר אותי הסיפור לנעורי, אז נהגתי לחלק את העולם לשני מחנות, לא משנה איזה (קוראים ולא קוראים, למשל). חלוקה לשניים, כשם שהיא פשטנית, כך היא מהנה.
כאן החלוקה היא ל"מכס" ול"תעופה" כשהמכס הם פקידים – מסודרים, מתוכננים ויציבים, ואילו התעופה- בלגניסטים, אמורפיים, יצירתיים וראוותניים, שחלקם לוקחים את רעיון הפירסינג והקעקועים כמה צעדים קדימה וחלקם הם בכלל מתים קפואים שהופשרו. המכס מקובעים וקבועים במקומם והתעופה- יכולים לטוס ממקום למקום. המכס לא אוהבים את התעופה, מעניין למה. גם המכס שאני מכירה לא אוהבים את התעופה. אצל התעופה, לעומת זאת, האהבות והשנאות לא עקביות.
אבל עיקר הספר הוא העיסוק בשפה- בכוחה ובמגבלותיה.
מלבד היותה כלי תקשורת, השפה היא כלי לתפיסת המציאות, כלי שמשפיע על אופן הבנת המציאות ולכן בידיים הנכונות היא יכולה להיות כלי לעיצוב התודעה ואפילו כלי נשק. כשמבינים שפה, מבינים תרבות. נשמע טריוויאלי? זה לא (ואם הבנתי נכון, גם בלשנים אמתיים לא לוקחים את זה כמובן מאליו).
האווירה הבדיונית יוצאת הדופן משמשת כרקע מושלם לרעיונות בלשניים והפסוק העתיק "חיים ומוות ביד הלשון" זוכה לפרשנות קיצונית ורעננה.
בקיצור, אם מישהו מכיר עוד כאילה מד"בים, עם דמויות סקסיות כמו במלחמת הכוכבים (השלשה הקלאסית, כשהריסון פורד היה צעיר וחתיך ועדיין לא ממש דומה לביבי), סיפור חריף וחד וחומר מעורר מחשבה, הוא מוזמן לפרוק אותם מהתרמיל הכבד שלו ולהשאיר אותם אצלי לפרק זמן בלתי מוגבל.