ביקורת ספרותית על איש ישן - הספרייה של בבל # מאת ז'ורז' פרק
ספר טוב

---

ספר אימה.

הוא כאילו מזקק את כל הקטעים המותחים בסרטי אימה, האלה שבהם הגיבור המפגר מחליט לרדת למרתף כדי לבדוק את הארון חשמל במקום להסתלק קיבינימט מהאחוזה של דודו המנוח.

הטכניקה הכל כך פשוטה ועם זאת- עוצמתית של כתיבה בגוף שני היא כמעט מצמררת. אולי כי כשאני שוטח את מחשבותיי באוזני אחרים, אני גם מדבר אליהם בגוף שני (זכר), בלי קשר למינו של המאזין.
כמובן שכוח הזעזוע של הספר טמון ביכולת ההזדהות שלי עם הדובר (סטודנט לשום-דבר שישן בכוונה ביום הבחינה). פתאום באה אלי המחשבה המוזרה שאולי הספר שאני קראתי, וכל מה שקראתי אודותיו ברשת- נכתבו במיוחד למעני. ושאדם אחר, נניח רואה חשבון בן 40 שקורא את הספר- מגלה בו דמות שדומה בגילה ועיסוקה אליו. ואולי לא.

נורא מעניין החיבור שנעשה בין דיכאון (בסקירות באתר ובמקומות אחרים ברשת) לבין הספר. במקום מסויים ראיתי שנכתב כי ז'ורז' עצמו סבל מדכאון בגיל 31, אבל לא מצאתי לכך סימוכין- אם כי חייו שלו לא הותירו, לפחות בהתחלה, הרבה מנגנוני הגנה כנגד המחלה הזו או דכדוך באופן כללי. אם זאת, לא זיהיתי תסמינים ברורים כל כך. ואולי עדיף. אולי עדיף שהספר הזה ישאר בנייטרליות הזו שבה כל אדם יוכל למצוא את עצמו. באופן אישי- התחברתי פחות ל"פעמון הזכוכית" של פלאת' דווקא בגלל היחודיות הזו של המאורעות. נסיבות חיצוניות, על כל ההישנות שטמונה בהן, יכולות לשחזר עצמן ביתר קלות מנסיבות פנימיות של הנפש. זה מה שמדהים, כל המגוון האין סופי של דברים שאפשר לחשוב, לחלום, להרגיש- ועדיין רובנו מסוגלים להזדהות עם דברים. ואולי ההזדהות היא אשלייה, אבל כך גם לקרוא לעלה ירוק "ירוק" במחשבה שאנחנו מדברים על אותו הדבר. בעצם אולי זו לא השוואה נכונה. לכולנו יש מוח מסודר בצורה דומה, פחות או יותר... וגלי האור של העלה מהדהדים באותו התדר. כנראה.

בקצרה- הספר מתאר (בלי עלילה, כמעט בלי תאורי זמן) את החלטתו של אדם למות בעודו נשאר בחיים. הזכיר לי קצת את "איש ההמון" של אדגר אלן פו.

חשבתי שיהיו לי דברים יותר נבונים לומר על הספר, אבל לא. הנה כמה ציטוטים שתפסו אותי:

"אתה לבד למרות העשן שנעשה כבד יותר, למרות לסטר יאנג או קולטריין..." (עמ' 88- נו, הוא הזכיר את שני גיבורי הטנור של הביג באנד והביבופ בהתאמה... קנה אותי לגמרי).

"אתה ממתין, אתה מקווה. הכלבים נקשרו אלייך, וגם המגישות, נמלצרים בבתי הקפה... פניהם מוכרות לך עכשיו... הם אינם יודעים שברכות השלום הפשוטות שלהם, החיוכים שלהם... הם מה שמציל אותך מדי יום, מה שאתה מצפה לו כל היום..." (עמ' 97- תעבירו את ההתרחשות מפריז לשדרות רוטשילד וסידרתם לעצמכם משהו... באמת גדול).

את תודתי על גילוי הספר אני חייב לביקורות על הספר כאן- כי אחרי שניסיתי לקרוא את "החיים..." של פרק נשבעתי כי לא ארים עוד ספר שלו לעולם. מזל שהחלטתי אחרת. גמעתי אותו בשעות ספורות, באיזה 3 קריאות או משהו.

נכתב במיוחד לאנשים שתמיד תהו לפשר הגופיפים השקופים שצפים בשדה הראייה שלהם ותהו על טבעם.

» ביקורות נוספות של Solipsism
» ביקורות נוספות על איש ישן - הספרייה של בבל #