ז'ורז' פרק. מה אפשר לכתוב על כתיבתו? קטונתי.
האיש הוא ז'אנר בפני עצמו. חורג מכל מה שמוכר. חומק מכל הגדרה. משוגע המעז לתאר את הצד הפנימי של עינינו העצומות, והפלא ופלא, זה ממש מעניין.
בספר "איש ישן" מתאר פרק סטודנט צעיר הבוחר לקפוץ מרכבת המציאות המדומיינת החברתית/כלכלית/הישגית ולחיות, פשוט לחיות נטו.
להתבונן, לחשוב, לחוות ללכת ממקום למקום בדממה ללא כל שאיפות, תוכניות ומגעים חברתיים. לישון? או להתעורר? לפרק ולקורא פיתרונים. תהליך ההתאיינות של הגיבור, נטישתו המוחלטת את המובן מאליו, מעוררים כל כך הרבה שאלות ותהיות ולוקחים את הקורא למקומות שאף ספר עלילתי לא יכול.
די! הקץ לעלילות ולסיפורים - הגיע הזמן לדברים חשובים יותר, לאמת האנושית הערומה המסתתרת מתחת להררי הבנאליות הבורגנית המתוכנתת המקיפה אותנו.
רק סופרים כפרק יכולים מדי פעם להסיט את המסך ולקחת אותנו לשם.
טיסה נעימה...

כל החלונות פתוחים. רוח חזקה נושבת, לוקחת אתה את כל סממני הנוחות הבורגנית, את השעמום הכרוני של השגרה, את תרבות הריגושים הזולים והסיפוקים המידיים, משאירה אחריה ריח של נעורים, של התחדשות וסקרנות. הנה, עכשיו אני מוכן לקרוא ספר של ז'ורז' פרק.
"איש ישן" כתוב כמעין יומן בגוף שני. לא במובן המקובל של יומן ספרותי, אלא יותר במובן התיעודי. סטודנט צעיר קם בוקר אחד ומחליט לא לקום. הוא מתחיל בתהליך של מחיקת האישיות שלו, בריחה מרצונות, רגשות, שאיפות, חברים, בריחה מכל דבר שעלול לרגש או לפגוע, אל תוך מין שגרה סתמית, חסרת מטרה, שגרה של שיטוטים אינסופיים, אוכל גרוע ושינה טרופה.
למרות שאלו ספרים מאד שונים, המחשבות של גיבור הספר הזכירו לי במידה רבה את "פעמון הזכוכית" של סילביה פלאת', אם כי אצל פרק, הכניסה לפעמון הזכוכית נעשית מתוך בחירה.
"אתה בטלן, סהרורי, צדפה. ההגדרות משתנות בהתאם לשעות, לימים, אבל המשמעות נשארת פחות או יותר ברורה: אתה מרגיש שלא נועדת לחיות, לפעול ליצור; אתה רוצה רק להתמשך, אתה רוצה רק את ההמתנה והשכחה."
ז'ורז' פרק נמצא אצלי בליגה משלו. בכל ספר שלו הוא מעניק לקורא שבריר מהנשמה שלו, משהו שגובל כמעט בקדושה. וזה לא מעט עבור אתאיסט.

לכתוב על דיכאון זו משימה לא פשוטה בעליל. ויליאם סטיירון עשה זאת בספרו האוטוביוגרפי והמרתק "חשיכה נראית", ז'ורז פרק עשה זאת עוד לפניו בספרו "איש ישן", ואני חייב לומר שהדיכאון מבעד לעיניו של צעיר פריזאי מעולם לא נראה לי יפה יותר (עד כמה שהדבר נשמע אירוני) באמצעות זכרונות, מחשבות ומראות. מעבר לכך, גיבורו זוכה לראות גם את האור בקצה המנהרה.

"אתה לא מת. אתה לא השתגעת. האסונות אינם קיימים, הם במקום אחר... אתה אפילו לא חולה. לימים וללילות שלך לא נשקפת כל סכנה. הדופק של סדיר, הלב שלך פועם. הזמן שמשגיח על הכל, נתן את הפתרון... ביום כמו זה, הכול מתחיל מחדש, הכל ממשיך". (עמוד 118)

עבורי "סימניה" הייה חלק מהפתרון ועל כך אני אסיר תודה.

ספר אימה.

הוא כאילו מזקק את כל הקטעים המותחים בסרטי אימה, האלה שבהם הגיבור המפגר מחליט לרדת למרתף כדי לבדוק את הארון חשמל במקום להסתלק קיבינימט מהאחוזה של דודו המנוח.

הטכניקה הכל כך פשוטה ועם זאת- עוצמתית של כתיבה בגוף שני היא כמעט מצמררת. אולי כי כשאני שוטח את מחשבותיי באוזני אחרים, אני גם מדבר אליהם בגוף שני (זכר), בלי קשר למינו של המאזין.
כמובן שכוח הזעזוע של הספר טמון ביכולת ההזדהות שלי עם הדובר (סטודנט לשום-דבר שישן בכוונה ביום הבחינה). פתאום באה אלי המחשבה המוזרה שאולי הספר שאני קראתי, וכל מה שקראתי אודותיו ברשת- נכתבו במיוחד למעני. ושאדם אחר, נניח רואה חשבון בן 40 שקורא את הספר- מגלה בו דמות שדומה בגילה ועיסוקה אליו. ואולי לא.

נורא מעניין החיבור שנעשה בין דיכאון (בסקירות באתר ובמקומות אחרים ברשת) לבין הספר. במקום מסויים ראיתי שנכתב כי ז'ורז' עצמו סבל מדכאון בגיל 31, אבל לא מצאתי לכך סימוכין- אם כי חייו שלו לא הותירו, לפחות בהתחלה, הרבה מנגנוני הגנה כנגד המחלה הזו או דכדוך באופן כללי. אם זאת, לא זיהיתי תסמינים ברורים כל כך. ואולי עדיף. אולי עדיף שהספר הזה ישאר בנייטרליות הזו שבה כל אדם יוכל למצוא את עצמו. באופן אישי- התחברתי פחות ל"פעמון הזכוכית" של פלאת' דווקא בגלל היחודיות הזו של המאורעות. נסיבות חיצוניות, על כל ההישנות שטמונה בהן, יכולות לשחזר עצמן ביתר קלות מנסיבות פנימיות של הנפש. זה מה שמדהים, כל המגוון האין סופי של דברים שאפשר לחשוב, לחלום, להרגיש- ועדיין רובנו מסוגלים להזדהות עם דברים. ואולי ההזדהות היא אשלייה, אבל כך גם לקרוא לעלה ירוק "ירוק" במחשבה שאנחנו מדברים על אותו הדבר. בעצם אולי זו לא השוואה נכונה. לכולנו יש מוח מסודר בצורה דומה, פחות או יותר... וגלי האור של העלה מהדהדים באותו התדר. כנראה.

בקצרה- הספר מתאר (בלי עלילה, כמעט בלי תאורי זמן) את החלטתו של אדם למות בעודו נשאר בחיים. הזכיר לי קצת את "איש ההמון" של אדגר אלן פו.

חשבתי שיהיו לי דברים יותר נבונים לומר על הספר, אבל לא. הנה כמה ציטוטים שתפסו אותי:

"אתה לבד למרות העשן שנעשה כבד יותר, למרות לסטר יאנג או קולטריין..." (עמ' 88- נו, הוא הזכיר את שני גיבורי הטנור של הביג באנד והביבופ בהתאמה... קנה אותי לגמרי).

"אתה ממתין, אתה מקווה. הכלבים נקשרו אלייך, וגם המגישות, נמלצרים בבתי הקפה... פניהם מוכרות לך עכשיו... הם אינם יודעים שברכות השלום הפשוטות שלהם, החיוכים שלהם... הם מה שמציל אותך מדי יום, מה שאתה מצפה לו כל היום..." (עמ' 97- תעבירו את ההתרחשות מפריז לשדרות רוטשילד וסידרתם לעצמכם משהו... באמת גדול).

את תודתי על גילוי הספר אני חייב לביקורות על הספר כאן- כי אחרי שניסיתי לקרוא את "החיים..." של פרק נשבעתי כי לא ארים עוד ספר שלו לעולם. מזל שהחלטתי אחרת. גמעתי אותו בשעות ספורות, באיזה 3 קריאות או משהו.

נכתב במיוחד לאנשים שתמיד תהו לפשר הגופיפים השקופים שצפים בשדה הראייה שלהם ותהו על טבעם.

"אני שוכב לי על הגב
מביט על התיקרה
רואה כיצד חולפים ימי
בבטלה גמורה"

איש בוחר לצאת ממעגל החיים היומיומי, מהמסלול הקבוע מראש... הוא מחליט לצמצם את הקיום שלו שלו לשינה, משחק קלפים ופליפר. ובצמצום הזה מתגלים כל כך הרבה דברים, פתאום שמים לב לטיפה המתאגלת מהברז. אני לא מתכוונת לספר איך זה נגמר- אבל הסיום שבו בחר הסופר לחתום את ההרהור המופלא הזה- אינני מוצאת המילה המתאימה -מושלם, אופטימי, מרגש!!!

זהו ספר שצריך לבא אליו מוכנים- כמו מדיטציה הוא כתוב בגוף שני, כתיבה שונה לא שגרתית, לפעמים רצף של מילים- אבל אם אתה נכנע לה- אתה נסחף איתה, מי שעושה/עשה מדיטציה- יבין.

זהו ספר שמעלה כל כך הרבה שאלות על הקיום האנושי- לא חדשות/ הוא לא הראשון שמעלה את השאלות הללו ולכן מה שהופך את הספר הזה לכל כך נפלא בעיני הוא הסיום.

ואחרי כל זה- כמובן שהספר נכנס לרשימת הספרים האהובים עלי.

בחור בן 25, סטודנט פריזאי, חש שחוט חייו אזל, נזל, נגזל. פתאום אין טעם לקום בבוקר, לצחצח שיניים, לשטוף פנים, לנשנש משהו עם קפה ולמהר לבחינה המחכה.
ואז, עד לעמוד 120, אנו מגלים חיבור בזרם התודעה, זרם מעיק מאז ומתמיד, חיבור העוסק בדיכאון שאחז בצעיר, ממש בא משום מקום, מצב נפשי המכריח אדם פעיל עד אז להתבודד, לא לענות לדפיקות בדלת של חבריו, לשים לב באופן מוגזם לכל שיעול, טריקת מגירה ופתיחת ברז בדירות השכנות, להתחיל לשוטט בפריז ולהכיר כל חור נידח, כולל ציון מדוייק של הכתובות וכך הלאה.
האם זה מעניין? האם זה מוביל לאנשהו? מכיל תובנות מרתקות? לא ולא. את פרק אהבתי בספרו "הדברים" וחשבתי לקבל עוד מאותה אהבה. לצערי, הספר שקראתי אינו מכיל דבר והיתרון הגדול שלו הוא בהיותו קצר. עוד יתרון שכזה.

"הָיִיתִי בִּדְמֵי הַיְגוֹנִים מִתְבּוֹסֵס
עִתִּים חָלוּם עִתִּים גּוֹסֵס
וְלֹא הָיָה לִי נֵס לְהִתְנוֹסֵס...
וּמָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה
וְהָאֲנָחָה הָיְתָה לִי לַאֲרוּחָה".
(עמנואל הרומי, מחברות עמנואל, מחברה ראשונה).

אז "איש ישן".

מדובר בספר קצר שכולו ארוחה דשנה של מלנכוליה עם קינוח של "נס להתנוסס" בסוף.
ספר שהוא דיכאון מבלי שהמילה דיכאון תופיע בו פעם אחת. פרק המוכשר שוזר במילותיו את הדיכאון ועושה זאת בצורה מאוד חזקה על ידי טכניקה ספרותית העושה שימוש אך ורק בגוף שני - "אתה", שהוא הגיבור.

ואתה, הקורא, לא יכול שלא לחוש את תחושת המחנק עולה בך בזמן הקריאה. אתה לא יכול שלא להישאב לתוך תודעתו של אדם שבחר במיתותא תוך גסיסה איטית של יצר החיים עד אשר מבזיקה בו התובנה כי הוא "אסיר מזויף" אשר דלת חדרו, שהיה מרכז עולמו ובו הסתגר, דלת זו הייתה פתוחה תמיד.
לדעתי, אפשר לחלק את הספר לשני חלקים: תקופת ה"אין אונות" (חוסר תפקוד בחיים, לאו דווקא מיני) ותקופת ה"גם זה יעבור" (כפי ששר הפילוסוף האקזיסטנציאליסט הידוע - "טונה").

תקופת ה"אין אונות" מתוארת כך: "ואז, ביום כמו היום, קצת מאוחר יותר, קצת מוקדם יותר, אתה מגלה ללא הפתעה שמשהו לא בסדר, ואם להתבטא בלי חשש, אתה לא יודע לחיות, לעולם לא תדע" (עמוד 17).

"לעולם...", זה לא העולם ולא "אתה".

מאידך, תקופת ה"גם זה יעבור" מתוארת כך: "ביום כמו זה, קצת מאוחר יותר, קצת מוקדם יותר, הכול מתחיל מחדש, הכול מתחיל, הכול ממשיך" (עמוד 119).

זה העולם, ו"את העולם נתן בליבם" (קהלת, ג, יא).

אולי הספר משנה חיים ואולי לא, אל תצפו לכך. אחרת, תתאכזבו.
"איש ישן" הוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי על דיכאון ועיקר הספר בעיני עומד על זרם התיאורים המדויקים של הדיכאון. מומלץ לקרוא גם את הביוגרפיה של הסופר ("חיים במילים"/ דיוויד בלוס), שם מוקדש פרק על תקופת דיכאונו של הסופר ועל כתיבת הספר "איש ישן", וכמו כן מובהר יותר הקשר בין חייו של הסופר והפרפקציוניזם שלו לבין דיכאונו, על הנוירוזה כנובעת מהפער בין הרצוי למצוי.
ז'ורז' פרק הוא מבריק אבל בספרים אחרים יכול להתיש בשל שכלתניות היתר בהם. אני חושב שבספר זה קל יותר להרגיש את הצד הרגיש של פרק ואת נבכי נשמתו הבודדה.

קישור לסקירה מצוינת:
http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-944.htm

הרהוריו, חלומותיו וזיכרונותיו של סטודנט פריזאי דיכאוני (ואולי ז'ורז' פרק עצמו), שמחליט לעצור את חייו ולהתבונן עליהם מהצד, וכופה על עצמו בדידות וניכור ("קיימת רק הבדידות, שבמוקדם או במאוחר, בכל פעם, תמצא אותה מולך, ידידותית או הרסנית"), עד סופו המעניין של הניסוי ומסקנותיו המושיעות.
ספר יוצא דופן של סופר יוצא דופן.

ספר יוצא דופן בכתיבתו ובעלילתו.
אני משער שהספר יהיה קשה לקריאה לאנשים אופרטיביים למרות שהוא קצר מאוד.
ציון 4 מכיוון שלא אהבתי את הסוף.