“ז'ורז' פרק. מה אפשר לכתוב על כתיבתו? קטונתי. האיש הוא ז'אנר בפני עצמו. חורג מכל מה שמוכר. חומק מכל הגדרה. משוגע המעז לתאר את הצד הפנימי של עינינו העצומות, והפלא ופלא, זה ממש מעניין. בספר "איש ישן" מתאר פרק סטודנט צעיר הבוחר לקפוץ מרכבת המציאות המדומיינת החברתית/כלכלית/הישגית ולחיות, פשוט לחיות נטו. להתבונן, לחשוב, לחוות ללכת ממקום למקום בדממה ללא כל שאיפות, תוכניות ומגעים חברתיים. לישון? או להתעורר? לפרק ולקורא פיתרונים. תהליך ההתאיינות של הגיבור, נטישתו המוחלטת את המובן מאליו, מעוררים כל כך הרבה שאלות ותהיות ולוקחים את הקורא למקומות שאף ספר עלילתי לא יכול. די! הקץ לעלילות ולסיפורים - הגיע הזמן לדברים חשובים יותר, לאמת האנושית הערומה המסתתרת מתחת להררי הבנאליות הבורגנית המתוכנתת המקיפה אותנו. רק סופרים כפרק יכולים מדי פעם להסיט את המסך ולקחת אותנו לשם. טיסה נעימה...”

“כל החלונות פתוחים. רוח חזקה נושבת, לוקחת אתה את כל סממני הנוחות הבורגנית, את השעמום הכרוני של השגרה, את תרבות הריגושים הזולים והסיפוקים המידיים, משאירה אחריה ריח של נעורים, של התחדשות וסקרנות. הנה, עכשיו אני מוכן לקרוא ספר של ז'ורז' פרק. "איש ישן" כתוב כמעין יומן בגוף שני. לא במובן המקובל של יומן ספרותי, אלא יותר במובן התיעודי. סטודנט צעיר קם בוקר אחד ומחליט לא לקום. הוא מתחיל בתהליך של מחיקת האישיות שלו, בריחה מרצונות, רגשות, שאיפות, חברים, בריחה מכל דבר שעלול לרגש או לפגוע, אל תוך מין שגרה סתמית, חסרת מטרה, שגרה של שיטוטים אינסופיים, אוכל גרוע ושינה טרופה. למרות שאלו ספרים מאד שונים, המחשבות של גיבור הספר הזכירו לי במידה רבה את "פעמון הזכוכית" של סילביה פלאת', אם כי אצל פרק, הכניסה לפעמון הזכוכית נעשית מתוך בחירה. "אתה בטלן, סהרורי, צדפה. ההגדרות משתנות בהתאם לשעות, לימים, אבל המשמעות נשארת פחות או יותר ברורה: אתה מרגיש שלא נועדת לחיות, לפעול ליצור; אתה רוצה רק להתמשך, אתה רוצה רק את ההמתנה והשכחה." ז'ורז' פרק נמצא אצלי בליגה משלו. בכל ספר שלו הוא מעניק לקורא שבריר מהנשמה שלו, משהו שגובל כמעט בקדושה. וזה לא מעט עבור אתאיסט.”

“לכתוב על דיכאון זו משימה לא פשוטה בעליל. ויליאם סטיירון עשה זאת בספרו האוטוביוגרפי והמרתק "חשיכה נראית", ז'ורז פרק עשה זאת עוד לפניו בספרו "איש ישן", ואני חייב לומר שהדיכאון מבעד לעיניו של צעיר פריזאי מעולם לא נראה לי יפה יותר (עד כמה שהדבר נשמע אירוני) באמצעות זכרונות, מחשבות ומראות. מעבר לכך, גיבורו זוכה לראות גם את האור בקצה המנהרה. "אתה לא מת. אתה לא השתגעת. האסונות אינם קיימים, הם במקום אחר... אתה אפילו לא חולה. לימים וללילות שלך לא נשקפת כל סכנה. הדופק של סדיר, הלב שלך פועם. הזמן שמשגיח על הכל, נתן את הפתרון... ביום כמו זה, הכול מתחיל מחדש, הכל ממשיך". (עמוד 118) עבורי "סימניה" הייה חלק מהפתרון ועל כך אני אסיר תודה.”

“ספר אימה. הוא כאילו מזקק את כל הקטעים המותחים בסרטי אימה, האלה שבהם הגיבור המפגר מחליט לרדת למרתף כדי לבדוק את הארון חשמל במקום להסתלק קיבינימט מהאחוזה של דודו המנוח. הטכניקה הכל כך פשוטה ועם זאת- עוצמתית של כתיבה בגוף שני היא כמעט מצמררת. אולי כי כשאני שוטח את מחשבותיי באוזני אחרים, אני גם מדבר אליהם בגוף שני (זכר), בלי קשר למינו של המאזין. כמובן שכוח הזעזוע של הספר טמון ביכולת ההזדהות שלי עם הדובר (סטודנט לשום-דבר שישן בכוונה ביום הבחינה). פתאום באה אלי המחשבה המוזרה שאולי הספר שאני קראתי, וכל מה שקראתי אודותיו ברשת- נכתבו במיוחד למעני. ושאדם אחר, נניח רואה חשבון בן 40 שקורא את הספר- מגלה בו דמות שדומה בגילה ועיסוקה אליו. ואולי לא. נורא מעניין החיבור שנעשה בין דיכאון (בסקירות באתר ובמקומות אחרים ברשת) לבין הספר. במקום מסויים ראיתי שנכתב כי ז'ורז' עצמו סבל מדכאון בגיל 31, אבל לא מצאתי לכך סימוכין- אם כי חייו שלו לא הותירו, לפחות בהתחלה, הרבה מנגנוני הגנה כנגד המחלה הזו או דכדוך באופן כללי. אם זאת, לא זיהיתי תסמינים ברורים כל כך. ואולי עדיף. אולי עדיף שהספר הזה ישאר בנייטרליות הזו שבה כל אדם יוכל למצוא את עצמו. באופן אישי- התחברתי פחות ל"פעמון הזכוכית" של פלאת' דווקא בגלל היחודיות הזו של המאורעות. נסיבות חיצוניות, על כל ההישנות שטמונה בהן, יכולות לשחזר עצמן ביתר קלות מנסיבות פנימיות של הנפש. זה מה שמדהים, כל המגוון האין סופי של דברים שאפשר לחשוב, לחלום, להרגיש- ועדיין רובנו מסוגלים להזדהות עם דברים. ואולי ההזדהות היא אשלייה, אבל כך גם לקרוא לעלה ירוק "ירוק" במחשבה שאנחנו מדברים על אותו הדבר. בעצם אולי זו לא השוואה נכונה. לכולנו יש מוח מסודר בצורה דומה, פחות או יותר... וגלי האור של העלה מהדהדים באותו התדר. כנראה. בקצרה- הספר מתאר (בלי עלילה, כמעט בלי תאורי זמן) את החלטתו של אדם למות בעודו נשאר בחיים. הזכיר לי קצת את "איש ההמון" של אדגר אלן פו. חשבתי שיהיו לי דברים יותר נבונים לומר על הספר, אבל לא. הנה כמה ציטוטים שתפסו אותי: "אתה לבד למרות העשן שנעשה כבד יותר, למרות לסטר יאנג או קולטריין..." (עמ' 88- נו, הוא הזכיר את שני גיבורי הטנור של הביג באנד והביבופ בהתאמה... קנה אותי לגמרי). "אתה ממתין, אתה מקווה. הכלבים נקשרו אלייך, וגם המגישות, נמלצרים בבתי הקפה... פניהם מוכרות לך עכשיו... הם אינם יודעים שברכות השלום הפשוטות שלהם, החיוכים שלהם... הם מה שמציל אותך מדי יום, מה שאתה מצפה לו כל היום..." (עמ' 97- תעבירו את ההתרחשות מפריז לשדרות רוטשילד וסידרתם לעצמכם משהו... באמת גדול). את תודתי על גילוי הספר אני חייב לביקורות על הספר כאן- כי אחרי שניסיתי לקרוא את "החיים..." של פרק נשבעתי כי לא ארים עוד ספר שלו לעולם. מזל שהחלטתי אחרת. גמעתי אותו בשעות ספורות, באיזה 3 קריאות או משהו. נכתב במיוחד לאנשים שתמיד תהו לפשר הגופיפים השקופים שצפים בשדה הראייה שלהם ותהו על טבעם.”

“ז'ורז' פרק. מה אפשר לכתוב על כתיבתו? קטונתי. האיש הוא ז'אנר בפני עצמו. חורג מכל מה שמוכר. חומק מכל הגדרה. משוגע המעז לתאר את הצד הפנימי של עינינו העצומות, והפלא ופלא, זה ממש מעניין. בספר "איש ישן" מתאר פרק סטודנט צעיר הבוחר לקפוץ מרכבת המציאות המדומיינת החברתית/כלכלית/הישגית ולחיות, פשוט לחיות נטו. להתבונן, לחשוב, לחוות ללכת ממקום למקום בדממה ללא כל שאיפות, תוכניות ומגעים חברתיים. לישון? או להתעורר? לפרק ולקורא פיתרונים. תהליך ההתאיינות של הגיבור, נטישתו המוחלטת את המובן מאליו, מעוררים כל כך הרבה שאלות ותהיות ולוקחים את הקורא למקומות שאף ספר עלילתי לא יכול. די! הקץ לעלילות ולסיפורים - הגיע הזמן לדברים חשובים יותר, לאמת האנושית הערומה המסתתרת מתחת להררי הבנאליות הבורגנית המתוכנתת המקיפה אותנו. רק סופרים כפרק יכולים מדי פעם להסיט את המסך ולקחת אותנו לשם. טיסה נעימה...”

“כל החלונות פתוחים. רוח חזקה נושבת, לוקחת אתה את כל סממני הנוחות הבורגנית, את השעמום הכרוני של השגרה, את תרבות הריגושים הזולים והסיפוקים המידיים, משאירה אחריה ריח של נעורים, של התחדשות וסקרנות. הנה, עכשיו אני מוכן לקרוא ספר של ז'ורז' פרק. "איש ישן" כתוב כמעין יומן בגוף שני. לא במובן המקובל של יומן ספרותי, אלא יותר במובן התיעודי. סטודנט צעיר קם בוקר אחד ומחליט לא לקום. הוא מתחיל בתהליך של מחיקת האישיות שלו, בריחה מרצונות, רגשות, שאיפות, חברים, בריחה מכל דבר שעלול לרגש או לפגוע, אל תוך מין שגרה סתמית, חסרת מטרה, שגרה של שיטוטים אינסופיים, אוכל גרוע ושינה טרופה. למרות שאלו ספרים מאד שונים, המחשבות של גיבור הספר הזכירו לי במידה רבה את "פעמון הזכוכית" של סילביה פלאת', אם כי אצל פרק, הכניסה לפעמון הזכוכית נעשית מתוך בחירה. "אתה בטלן, סהרורי, צדפה. ההגדרות משתנות בהתאם לשעות, לימים, אבל המשמעות נשארת פחות או יותר ברורה: אתה מרגיש שלא נועדת לחיות, לפעול ליצור; אתה רוצה רק להתמשך, אתה רוצה רק את ההמתנה והשכחה." ז'ורז' פרק נמצא אצלי בליגה משלו. בכל ספר שלו הוא מעניק לקורא שבריר מהנשמה שלו, משהו שגובל כמעט בקדושה. וזה לא מעט עבור אתאיסט.”

“לכתוב על דיכאון זו משימה לא פשוטה בעליל. ויליאם סטיירון עשה זאת בספרו האוטוביוגרפי והמרתק "חשיכה נראית", ז'ורז פרק עשה זאת עוד לפניו בספרו "איש ישן", ואני חייב לומר שהדיכאון מבעד לעיניו של צעיר פריזאי מעולם לא נראה לי יפה יותר (עד כמה שהדבר נשמע אירוני) באמצעות זכרונות, מחשבות ומראות. מעבר לכך, גיבורו זוכה לראות גם את האור בקצה המנהרה. "אתה לא מת. אתה לא השתגעת. האסונות אינם קיימים, הם במקום אחר... אתה אפילו לא חולה. לימים וללילות שלך לא נשקפת כל סכנה. הדופק של סדיר, הלב שלך פועם. הזמן שמשגיח על הכל, נתן את הפתרון... ביום כמו זה, הכול מתחיל מחדש, הכל ממשיך". (עמוד 118) עבורי "סימניה" הייה חלק מהפתרון ועל כך אני אסיר תודה.”

“ספר אימה. הוא כאילו מזקק את כל הקטעים המותחים בסרטי אימה, האלה שבהם הגיבור המפגר מחליט לרדת למרתף כדי לבדוק את הארון חשמל במקום להסתלק קיבינימט מהאחוזה של דודו המנוח. הטכניקה הכל כך פשוטה ועם זאת- עוצמתית של כתיבה בגוף שני היא כמעט מצמררת. אולי כי כשאני שוטח את מחשבותיי באוזני אחרים, אני גם מדבר אליהם בגוף שני (זכר), בלי קשר למינו של המאזין. כמובן שכוח הזעזוע של הספר טמון ביכולת ההזדהות שלי עם הדובר (סטודנט לשום-דבר שישן בכוונה ביום הבחינה). פתאום באה אלי המחשבה המוזרה שאולי הספר שאני קראתי, וכל מה שקראתי אודותיו ברשת- נכתבו במיוחד למעני. ושאדם אחר, נניח רואה חשבון בן 40 שקורא את הספר- מגלה בו דמות שדומה בגילה ועיסוקה אליו. ואולי לא. נורא מעניין החיבור שנעשה בין דיכאון (בסקירות באתר ובמקומות אחרים ברשת) לבין הספר. במקום מסויים ראיתי שנכתב כי ז'ורז' עצמו סבל מדכאון בגיל 31, אבל לא מצאתי לכך סימוכין- אם כי חייו שלו לא הותירו, לפחות בהתחלה, הרבה מנגנוני הגנה כנגד המחלה הזו או דכדוך באופן כללי. אם זאת, לא זיהיתי תסמינים ברורים כל כך. ואולי עדיף. אולי עדיף שהספר הזה ישאר בנייטרליות הזו שבה כל אדם יוכל למצוא את עצמו. באופן אישי- התחברתי פחות ל"פעמון הזכוכית" של פלאת' דווקא בגלל היחודיות הזו של המאורעות. נסיבות חיצוניות, על כל ההישנות שטמונה בהן, יכולות לשחזר עצמן ביתר קלות מנסיבות פנימיות של הנפש. זה מה שמדהים, כל המגוון האין סופי של דברים שאפשר לחשוב, לחלום, להרגיש- ועדיין רובנו מסוגלים להזדהות עם דברים. ואולי ההזדהות היא אשלייה, אבל כך גם לקרוא לעלה ירוק "ירוק" במחשבה שאנחנו מדברים על אותו הדבר. בעצם אולי זו לא השוואה נכונה. לכולנו יש מוח מסודר בצורה דומה, פחות או יותר... וגלי האור של העלה מהדהדים באותו התדר. כנראה. בקצרה- הספר מתאר (בלי עלילה, כמעט בלי תאורי זמן) את החלטתו של אדם למות בעודו נשאר בחיים. הזכיר לי קצת את "איש ההמון" של אדגר אלן פו. חשבתי שיהיו לי דברים יותר נבונים לומר על הספר, אבל לא. הנה כמה ציטוטים שתפסו אותי: "אתה לבד למרות העשן שנעשה כבד יותר, למרות לסטר יאנג או קולטריין..." (עמ' 88- נו, הוא הזכיר את שני גיבורי הטנור של הביג באנד והביבופ בהתאמה... קנה אותי לגמרי). "אתה ממתין, אתה מקווה. הכלבים נקשרו אלייך, וגם המגישות, נמלצרים בבתי הקפה... פניהם מוכרות לך עכשיו... הם אינם יודעים שברכות השלום הפשוטות שלהם, החיוכים שלהם... הם מה שמציל אותך מדי יום, מה שאתה מצפה לו כל היום..." (עמ' 97- תעבירו את ההתרחשות מפריז לשדרות רוטשילד וסידרתם לעצמכם משהו... באמת גדול). את תודתי על גילוי הספר אני חייב לביקורות על הספר כאן- כי אחרי שניסיתי לקרוא את "החיים..." של פרק נשבעתי כי לא ארים עוד ספר שלו לעולם. מזל שהחלטתי אחרת. גמעתי אותו בשעות ספורות, באיזה 3 קריאות או משהו. נכתב במיוחד לאנשים שתמיד תהו לפשר הגופיפים השקופים שצפים בשדה הראייה שלהם ותהו על טבעם.”