האהבה כידוע לכולנו היא עיוורת ולעיתים אינה נוטה להתחשב במוצאם של האוהבים והנאהבים, בדתם, במוצאם האתני ובצבע עורם. אהבה בין בני זוג הבאים מרקע חברתי שונה, מדתות שונות או מלאומים הנמצאים במאבק זה עם זה, תמיד היתה בסיס לסיפור טוב. כך בסיפור אהבתם של עלי ונינו (הוא מוסלמי והיא נוצריה), פרחי הירושימה (אמריקאי ויפנית ניצולת הפצצה האטומית) ואם נחפש בסביבתו הקרובה אז כמובן יש את סיפורו של קזבלן שהיה יליד מרוקו, סיבה מספיק טובה כדי שמר פלדמן הפולני לא ירצה שהוא יצא עם בתו. הנושא של יחסי ערבים ויהודים, מספק גם הוא כר פורה ליצירה. אלי עמיר עשה זאת נפלא בספרו "יסמין" וסמי מיכאל עושה זאת נפלא לא פחות עם חצוצרה בואדי.

חצוצרה בואדי מספר קודם כל את סיפורה של הודא, ערביה נוצריה ישראלית משכונת ואדי ניסנאס. הודא מעורה בחברה היהודית וכל עולמה התרבותי הוא כשל החברה היהודית שמסביבה. אך הודא ואחותה מרי מסתבכות באהבות קצת בלתי אפשריות וכל זאת תחת עינה הפקוחה של האם ועינו הפקוחה של הסבא, שני בני המשפחה הקרובים שלהן.

למרות הדילמות הרבות שהן מנת חלקה של החברה הערבית בארץ, סמי מיכאל אינו עוסק רק בזה. אלכס נגן החצוצרה הגר בשכנות למשפחה הערבית, הוא עולה מברית המועצות והסופר חושף אותנו לקשיי הקליטה שלו ולקשיים אותם חוו הוריו טרם עלייתם ארצה. למרות שהוא יהודי הוא מרגיש כאן אאוטסיידר יותר משתי האחיות הערביות ולמרבה האבסורד, הודא הערביה היא זו שמלמדת אותו עברית.

אך מה קורה כאשר פורצת מלחמת לבנון הראשונה והעם הפלסטיני אשר הודא ומשפחתה רואים את עצמם חלק ממנו, נמצא במלחמה עם המדינה אליה הן משתייכות? האם ניתן לממש את האהבה על רקע האיבה בין העמים?

סמי מיכאל כתב את הספר בשנת 1987 וקצת עצוב לחשוב על כך כי מאז היום, לא באמת השתנה כאן משהו וכל הנושאים בהם נגע, עדין רלוונטיים כשהיו. עצוב עוד יותר לחשוב על כך כי גם בעוד כמה עשרות שנים, תישמר לה אותה רלוונטיות.

הסיפור טוב, הכתיבה משובחת, הדמויות עליהן כותב מיכאל מוכרות בצורה זו או אחרת לכולנו ממרקם החיים כאן, ובימים קשים אלו תמיד טוב לקרוא על אהבה גם אם היא קצת קשה ובסוף הסיפור אין ממש הפי אנד.

אני חייב לסיים עם ציטוט דבריה של מרי (האחות הצעירה אך כנראה היותר מנוסה בענייני אהבה) להודא: "הודא, אני לא משקרת לך. תאמיני לי שהאהבה דומה למלחמה: את מתכננת ומתכננת ובשטח משהו משתנה תמיד."

למרות הכל, אולי בכל זאת רק אהבה תנצח.

חצוצרה בואדי כתרועתו של המוות-
עד אמצעו של הספר הספר היה יפה אבל הרגשתי שהדמויות לא נוגעות בי. הופתעתי. כיצד ספר על נושא שכזה, כה טעון אך יחד עם זאת כה ישראלי לא נוגע בי?
ואז זה הכה בי. הבינותי שזה היה מצטבר. הרגשות התפתחו להם אט אט, נערמו לאיטם עד שאחד מרגעי השיא של הספר, בפרק 20, הווייתי כישראלית וכיהודיה נזעקה. חשתי חוסר נוחות כלפיי אלכס, אותו אלכס יהודי שעלה לארץ כמעט במקרה, שלא יודע להבדיל בין דברים בסיסיים ביהדות, אותו אלכס שהתאהב בהודא, שראה בה מעבר למה שהיא, מעבר לנצרויותה, ערביותה ושורשיה שנטועים עמוק...שגורמים לסכסוך רב השנים לפרוץ מעל האדמה במשך זמן רב.
הספר דומה לגדר חיה אך מאוד שונה ממנו. לגדר חיה נכנסים ישר, אל לב ליבו של הסיפור, כאן הדמויות מחלחלות בזמנן, לוקח לסיפור להיספג בתוכך לא מעט זמן אך כאשר זה קורה זה תהליך בלתי הפיך.
אתה מרגיש את מסכנות הדמויות ואת רצונן הפשוט לחיות. אלכס, לדוגמא, לא רוצה להישלח לזירת הקרב אך יודע שבבוא העת הייעוד ייקרא לו. כל רצונו להיות עם הודא אך עם גורל אין נלחמים. הוא חזק יותר מכול. גם אהבה מובסת לנוכח עוצמתו של הגורל וזאת מתאר סמי מיכאל בצורה יפה ורגישה, באמצעות יכולותיו התיאוריות המרשימות שגורמות להשתומם מחדות מחשבתו של המחבר אך מצד שני לבטן להתהפך לנוכח קשיחותן של המילים הננעצות בך כאילו היו סרפדים קוצניים. סערת רגשות מתחוללת בך ואתה נלחם בשדים של עצמך ושל החברה בה אתה חי ואותה אתה נושם וממנה יונק.
מחשבה חלפה במוחי במהלך הקריאה: כמה כמו אלכס? כמה רק רוצים לחיות חיים שלווים אך נתפסים לכדי מאבק איתנים ומתים סתם? כל מי שנרצח בפיגוע פשוט נקלע לכך ביום בהיר אחד בגלל היותו יהודי. ילדים קטנים נרצחים. נערים שטרם בגרו, טרם חגגו בר מצווה והגיעו לגיל מצוות ובגרות. נערות ונשים שלא בגרו, לא חוו את תחושת האימהות הנפלאה ולדאבוננו לעולם גם לא יחוו. תינוקות. תינוקות קטנים בני יומם, שרק נשמו את נשימתם הראשונה וכבר פרחה מהם לעד.

כאשר אתה עד למותו של בן דודה של הודא אתה זע בחוסר נוחות בכיסא והמוני מחשבות מתרוצצות במוחך: עצבות על אבלם הכנה, אך מיד מבזיקה המחשבה שמדובר באויב. חאסם היה אויב, ראש מחבלים והצבא חיסל אותו בצדק.
המצוקה שבתוכך מתגברת כאשר אלכס מביע את דעתו ומצדיק את מות הבן דוד. הוא מצדיק מוות של מחבלים שמנסים לפגוע באדם אחר והגיצים הרוחשים מתגברים ושורפים. מהומה מתחוללת ואתה מרגיש את תחושתם החצויה של הדמויות, ממש ביכולתך לטעום אותה בלשונך והיא צורבת, חסרת מעצורים ושורפת. הדמויות מצויות על הגדר וגם אתה עמן, מתלבט ומתחבט וראשך דואב מן המחשבות.
טרוד. מצחך מכווץ והדמעות מאיימות לזלוג.

יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ולא בכדי כותבת אני את הביקורת דווקא ביום זה על אף שנותרו לי פרקים בודדים לסיום הספר. הרגשתי שזהו אחד מאותם ספרים שלפרסם ביקורת עליהם ביום כזה יהיה הדבר החכם ביותר לעשות. בייחוד שיש לי חיבור אישי ליום הזה.
כואב לי הן על יום השואה והן על יום הזיכרון אך יום זה , ללא צל של ספק, הוא היום שדמי זועק בקרבי על עוולתם של בני משפחתי. שהדמעות מתנוססות ללא הפסק, והגרון חנוק וניחר מגוש של צער התקוע לו אי-שם בדיוק באמצע.

כאשר אתמול בערב הייתה הצפירה, עמדתי והמחשבות נמשכו אל הכיוון ההוא, אל אותו בן דוד שנרצח על ידי בני עלווה בצורה כה ברברית ואכזרית. הוא היה רק נער צעיר במותו אבל זה לא מנע מהמחבלים לעשות בו שפטים.
העיניים עצומות ואני מדמיינת אותו מולי. את החיוך שהיה לו. את התמונה עצומת המימדים שהתנוססה בגאון בסלונם של סבי וסבתי. לא הכרתיו. הייתי רק ילדה פעטוה כאשר הוא נרצח באכזריות, אפילו להלוויה ולשבעה לא לקחוני מפאת גילי הצעיר, אך דבר אחד אני זוכרת ולא אשכח לעולם, גם כשאגיע לגיל מופלג:
ההורים שלי קיבלו טלפון. אחד הדודים היה בשיחה. שמעתי התלחששויות ומיד לאחר מכן את השאלה: באמת? הוא מת?
מיד לאחר מכן קול בכי בקע מגרונותיהם של ההורים. קודם לכן אבא ולאחר מכן אמא. למרות גילי הצעיר, בחושיי הצעירים הבנתי שדבר מה רע קרה.

לצערי, הכרותנו עם המושג הזה פיגועים לא פסק כאן. לפני שנים לא רבות קרה מקרה נוסף שבו היו מעורבים בני משפחה, אומנם בדרגה יותר רחוקה, אבל זה היה מוזר. פעם שניה זה קורה. עוד קורבן נוסף למניין הקורבנות. לאותם 4200 נספים מפעולות הטרור של הטרוריסטים הנתעבים.
עד היום אני מחפשת כתבות על אותם שני מקרים והלב נקרע. לראות את תמונות בני המשפחה זה דבר בלתי נסבל ומובן.

אחיה של סבתי היה רק בן 17 בנפלו במלחמת העצמאות. הוא הרגיש בר מזל כאשר התגייס להלחם למען מדינתו הצעירה. בכל יום זיכרון אני נכנסת לאתר יזכור ורואה את תמונתו, נער צעיר שלא הספיק לחיות ומת על קדושת הארץ. למעננו. אני מתבוננת טוב-טוב בעיניו ותוהה: מה חשב ברגעיו האחרונים?
כל שידוע לי שברגעיו האחרונים, כאשר הכדור פגע בו, הוא צעק: אמא, אני הולך למות!! ומיד לאחר מכן קרס ונדם לעד. המשפט הזה, אמא, אני הולך למות, הזעקה הזאת לאמא, היא פשוט מצמררת....

כאשר אני חושבת עליהם, אני מקווה שסבי וסבתי, מנוחתם עדן, הגיעו אליהם ושהם יושבים להם בגן עדן ומסתכלים עלינו בסיפוק וחדווה. אני בטוחה שהם הגיעו לגן עדן. כל הנספים הללו הם ילדים. ממש ילדים והרי ילדים דינם להיכנס לגן עדן, כיצד ייתכן אחרת?!
בלתי נתפס איך ילדים הולכים ככה. כואב הלב.

ביום שישי נרצח בחור בן 23, המאבטח מאריאל. סיפורו מאוד נגע בי. כל מוות הוא כואב אך סיפורו נגע בי במיוחד כי בגופו הגן על אהובתו. כמה אצילי האדם הזה היה צריך להיות על מנת להגן בחייו על אהובתו.

יום הזיכרון כואב לי ברמה האישית לא רק בשל אותם קרובי משפחה שנפטרו בגלל מחבלים ארורים אלא גם בגלל אותו הדוד, אחיה של אמי, שאומנם נהרג בידי אדם אחר אבל אני לא יודעת אם ניתן להחשיב זאת כמוות מפיגוע, מה גם שזה כלל לא היה בארץ. ובכל זאת, מוות הוא מוות.
כאשר סבתא או אמא שלי רואות כתבות על אימהות שאיבדו ילדים, על אחיות שאיבדו אחים, הדמעות ישר יורדות.
זה הכאב האישי ביותר שלי שאני חוזה בו יום יום. כאשר הדוד הזה הלך, האח היחיד של אמא, הייתי תינוקת בת כמה חודשים, אפשר לומר שהשכול מלווה אותי לאורך כל חיי. נולדתי לתוכו. איבדתי קרובים רבים מספור. כולל אחות גדולה שמתה בלידתה.

כל דבר, כל הנאות החיים, המכאובים והצרות מתגמדים לעומת נוכחותו של המוות. הבנתי זאת בגיל מאוד צעיר.

כל מוות הוא כואב אך מוות מידי אדם אחר הוא מקומם עוד יותר. באיזו זכות הוא נטל חיים?! ועוד בכוונה לחסל את העם היהודי?! לכן, כשאני שומעת אמירות שאנחנו מדינת כיבוש ושהחללים לא ציוו לנו במותם את החיים זה מקומם אותי. איך ניתן לומר אמירה מנותקת מהמציאות? ועוד מפיהם של יהודים?! אחינו ובשרנו.בני גורל דומה שרדפו אותם במשך מאות ואלפי שנים.
לחינם אחיה של סבתי נהרג?
לחינם בן דודי הלך לעולמו בדרך אכזרית כל כך שאני לא מאחלת לאחרון אויביי? [ותאמינו לי, יש לי לא מעט כאלה]
לחינם אותם קרובי משפחה נפגעו בפיגוע רצחני ובנם הלך בלי שוב?

כל מי שחושב אחרת, כמו אותם אנשים שחושבים שזה כיבוש, אני מזמינה אותו להסתכל בעיניי אותם קורבנות ולהגיד להם את זה בפרצוף, לתוך התמונה.
תגידו זאת לאחיה של סבתי.
לבן דודי.
לבן של בת דודה של אבא שלי ולבנו. לאשתו.
לאותו בחור מסכן שמת כאשר הגן על אהובתו.
לאותו ילד בן 6!! בן 6!!! שרסיס פגע בו וגרם לו לשבוק חיים למרות שסיפרו לו שהממ"ד הוא המקום הכי בטוח שיש.

דם יהודי הוא לא הפקר!
וכאשר בשעה אחת עשרה תהיה הצפירה, אני, בכל אופן, לא הולכת להרכין ראש. אני הולכת להסתכל בתמונות של כל אחד מאותם קרובים, עמוק-עמוק בעיניים ולומר: לא מתתם לשווא!!! ננציח אתכם בכל דרך אפשרית! לא מתתם לשווא!

נרשמתי לסימניה לפני כחודש. היכרתי את האתר בעקבות חיפוש באינטרנט על ביקורות של ספר שקראתי והחלטתי לפתוח משתמש, כשפתחתי משתמש התחלתי לכתוב ביקורות על ספרים שקראתי והבנתי שאני אוהבת מאוד לעשות זאת.

את הספר חצוצרה בוואדי קראתי בתחילת שנה. כשחיפשתי על מה לכתוב ביקורת אחרי כל הספרים שקראתי אמרתי לעצמי שעל הספר הזה שווה לכתוב חוות דעת. חצוצרה בוואדי הוא ספר נהדר כתוב בעברית תקינה וגבוהה. הספר מדבר על המחלוקות בחברה הישראלית ועל הסכסוך הערבי ישראלי.

הספר מסופר מנוקדת מבטה של הודא ערביה נוצריה שחייה בוואדי ניסנאס שבחיפה ביחד עם משפחתה. היא חייה ביחד עם אמה האלמנה (אום הודא), אחותה הקטנה מרי ועם סבא אליאס מצד אביה (אבא מנוח). הספר מספר על חיי המשפחה בוואדי ועל חיי האהבה של שתי האחיות הודא ומרי.

בפסקה הבאה אני מסבירה על קטע מתוך הסיפור. מי שלא קרא את הספר כדאי שידלג לפסקה האחרונה.

הקטע שהיה לפי דעתי הכי משמעותי בסיפור הוא הסוף. בסוף רואים את השינוי ששתי האחיות הודא ומרי עוברות לאורך כל העלילה. בסוף הסיפור הזהויות של שתי האחיות מתחלפות. מרי שהייתה בתחילת הסיפור נערה חופשיה, מתנהגת באופן חסר אחריות וללא מחויבות משתנה. היא עוברת לחיות חיים עם אחריות ומחויבות. היא הולכת לחיות חיי משפחה עם אורך חיים דתי ושמרני. לעומת זאת הודא, כשהייתה בתחילת הסיפור שמרנית, מופנמת, שקולה בהחלטותיה, אחראית ובעלת מחויבות, הפכה לחיות חיים חופשיים ללא מחויבות משפחתית. אפשר לראות זאת בסוף הסיפור כשארוסה אלכס (עולה מרוסיה, יהודי, סטודנט) התגייס לצבא במלחמת הלבנון הראשונה ומת. הודא מבקרת בבית האלמין שבחיפה ואומרת לאלכס המנוח שהיא החליטה לעשות העפלה לתינוק המשותף שלהם עקב זה שלילד יהיה קשה להסתגל בחברה הישראלית.

לספר מגיע חמישה כוכבים:
1. כתיבה בשפה גבוהה ושימוש באמצעים ספרותיים רבים.
2. מדבר על דילמות חשובות בחיים.
3. עלילה בנויה היטב.
4. לדמויות יש עומק (דמויות עגולות ושטוחות).
5. חשיבה מחוץ לקופסה.

את הספר קראתי לפני 5 שנים בעקבות בגרות בספרות, קראתי את הספר לאחרונה שוב, כי מצאתי אותו בספרים הזרוקים בבית. שמחתי שמצאתי אותו מאוד התגעגעתי לשפה הקולחת של סמי מיכאל, לאחר שקראתי את ''גדר חיה'' שכל מילה שלו הייתה ''הבל'' מבחינתי. סוף סוף ספר המציג את הסכסוך היהודי פלסטיני בצורה נעימה לעין, המסתכלת על הצדדים בצורה לא שופטת, בצורה כנה ואמיתית. הסיפור מגולל את סיפורו של הודא ערביה ישראלית, למרות היותה ערביה מתחברת לתרבות הישראלית ולשירי יהודה עמיחי, מתאהבת בשכן רוסי הלומד בטכניון בחיפה אך במערכת היחסים שלהם לא טווה לאושר, התמודדות עם רקעים שונים והתנגשויות דרמתיות בין הוויות ותרבויות.
אהבתי מאוד ממליצה לכולם, ולשורדי ''גדר חיה'' של דורית רבניאן.

סוף סוף קראתי את חצוצרה בואדי.. נהנתי מאוד, כמובן מהכתיבה ,הסופר מספרת את הסיפור בקולה של הגיבורה. ערבייה מחיפה ומביא את ההתמודדות היומיומית שלה עם הסביבה הטבעית של יהודים וערבים בעיקר שבחרה בבן זוג יהודי . הסופר מעורר בצורה עדינה וזורמת חלק מהשאלות הנוקבות של החיים בארץ בין שני העמים.

צלצול בדלת ב-7 בבוקר, אני פותח, אישה נאה עומדת בפתח ושואלת: "שלום, אתה ר' ?" עניתי בחיוב, "אני מחפשת אחריך כבר זמן רב" היא אומרת "אני מ' אלמנתו של א', לפני מותו הוא ביקש שאודיע לך אישית" (*).
הייתי בהלם, את א' לא ראיתי כבר למעלה מ-20 שנה, שרתנו יחד בלבנון בסדיר ואח"כ במילואים, עברנו שם הרבה אבל מקרה אחד היה קשה לנו לשכוח: המקרה של סאשה, חובש מילואימניק שהגיע אלינו לזמן קצר. הוא היה נגן בתזמורת סימפונית, עולה מבריה"מ ומבוגר מאיתנו בכעשור. אדם נהדר שלא היה שייך לזמן ולמקום הארור ההוא... ודווקא הוא היה זה שנהרג, ההרוג היחידי שהיה לנו אז. שנתיים אח"כ יצא הספר "חצוצרה בואדי" של סמי מיכאל. א' שלח לי אותו, לזכרו של סאשה.
כעת, הבשורה המרה שלחה אותי שוב לזיכרונות ולספר. שלפתי את העותק המחודש (הישן אבד) וקראתי אותו בפעם השלישית...

זהו סיפורה של הודא (המספרת), ערביה נוצרית, רווקה בת 30 שלא ידעה גבר ומסתפקת בחלומות אירוטיים ובקריאת שירתו של יהודה עמיחי. זהו גם סיפורה של מרי, אחותה הצעירה והיפה של הודא, הנקרעת בין החיים המסורתיים בחברה הערבית ובין רצונה לטרוף את החיים. זהו גם סיפרו של אלכס, גבר נמוך ומוצק שעלה מבריה"מ, עובד כסוור בנמל, לומד בטכניון ולהנאתו מנגן בחצוצרה, נגינה שמצליחה לעורר את הודא ולאחד את צמד האאוטסיידרים. ברקע מסופר סיפורן של המשפחות ומתואר מרקם היחסים העדין והנפיץ בין ערבים נוצרים, ערבים מוסלמים, יהודים ותיקים ועולים חדשים, גברים ונשים בואדי ניסנס שבעיר התחתית בחיפה בראשית שנות השמונים, כשברקע נמצאות כל העת נקודות החיכוך החל מ-1948 וכלה במלחמת לבנון ב-1982.

סיפור האהבה הייחודי נכתב בכישרון בלתי רגיל, בעברית ספרותית קולחת ויתרונו הגדול בכך שהוא חף מכל אותן קלישאות המאפיינות את הספרות הישראלית העכשווית המתייחסת לסכסוך: אין בו את קלישאת "הישראלים-יהודים המתאכזרים לפלסטינים" הכל-כך נפוצה וגם לא את קלישאת "הצעירה הישראלית-יהודיה המסוכסכת עם עצמה ומתאהבת בפלסטיני" הנפוצה לא פחות.

... אז כנראה שאם קראתי ספר בפעם השלישית ונהניתי ממנו כמו בפעם הראשונה סימן שזהו ספר מצוין.

* תמצית מתומצתת משיחה ארוכה מאד

הרבה זמן לא הצלחתי לקרוא ספר. ייתכן שזה קשור לסמארטפון שרכשתי לפני מספר חודשים, ייתכן שזה קשור למתחים בעבודה, ואולי פשוט סתם לא מצאתי ספר שהתחברתי אליו.
בכל המקרה בצורת הקריאה נשברה (לצמיתות אני מקווה) עם חצוצרה בוואדי של סמי מיכאל.
בספר לא הוזכר הזמן הספציפי שבו מתרחשת העלילה, אבל על פי האירועים המתוארים בו אני מניחה שמדובר בתחילת שנות השמונים.
המספרת בספר היא הודא בחורה ערביה ישראלית שגרה בוואדי בחיפה. נחשפתי דרכה למשפחתה המיוחדת והחמה, לסיטואציה הלא פשוטה של קרובי משפחה שגורשו לירדן, ועל מה זה להיות אישה ערביה בישראל. חלק עיקרי מהספר הוא על סיפורי אהבה שלה ושל אחותה מרי.
סיפור האהבה של הודא עם גבר יהודי דווקא הרגיש לי סימבולי מאוד, על איך אולי בכל זאת אפשר להיות יחד פה בארץ הקטנה הזו ולהסתדר. זהו ספר שהשאיר אצלי צביטה של כאב על כמה חיינו פה, חיים של כולנו פה, אינם פשוטים בכלל. כדאי לקרוא לדעתי.
במשך כל הספר, הרהרתי לעצמי עד כמה גבר ישראלי יכול לכתוב כמספרת ערביה, כלומר עד כמה הוא יכול להכנס לדמות. מצד אחד הוא גדל והתחנך במדינה ערבית(עירק) מצד שני רוב חייו הוא חי כגבר ישראלי בישראל. כמובן שאין לי על כך תשובה. אשמח לשמוע חוות דעת מקוראים ערבים שקראו,האם הספר לדעתכם אותנטי? האם סמי מיכאל הצליח לתאר את התרבות הערבית בישראל? מקווה שהשאלה אינה פוגעת.

כשאני קורא ספר, אני אוהב להרגיש איתו מיוחד. רק אני והוא. עם חצוצרה בוואדי, זו הייתה משימה די קשה, כי בכל זאת, כל התיכוניסטים בארץ קראו אותו, או למעשה קוראים אותו עכשיו. מה שהופך אותו ללא בדיוק מיוחד. ובכל זאת, כשקראתי אותו אני חושב שהצלחתי להרגיש מיוחד, וזה בזכות הספר עצמו, שהיה מיוחד מספיק בשביל לגרום לי להרגיש מיוחד.

מה שהתחיל כמטלה לבית הספר נהפך להרבה יותר מזה. הוא היה שונה מכל הספרים שקראתי עד עכשיו, בדיוק בין לבין מה שיצא לי להתנסות בו; העלילה לא מתרחשת בהווה המוכר, לא בעתיד הבדיוני ולא בעבר הרחוק- אלא בתקופת שנות השמונים שאף פעם לא באמת יצא לי להבין. יש כאלה שיגידו, שלא קורה בו משהו אקסטראורדינרי, ואולי דווקא בגלל זה הוא היה כל כך מיוחד.
אבל יותר מהכל- הדמות הראשית ערבייה. בצורה הכי אמינה שיש. הרגשתי שאני פשוט בתוך הראש של הודא, מתרוצץ במסדרונות הכי מוארים והכי אפלים. הודא היא רווקה בת 30, ערביה, מתחסדת ופיקחית, שבסיפור מצליחה להרגיש חיה, מה שכבר לא הרגישה יותר מדי זמן. היא ישראלית יותר מהרבה יהודים אחרים- ובכל זאת קשה לה להרגיש כזו, בוואדי שבמפתן הכרמל, יחד עם אחותה שמחפשת רק איפה להתפרע ונעה בין צחוק לשידוך נוסף, אימה השמרנית וסביה החכם, הציני וה'מכשף'. בזכות אלכס, העולה החדש והיהודי שעבר לגור על הגג, עם החצוצרה והמשקפיים העבים, היא מגלה בעצמה תכונות נסתרות ויוצאים ממנה דברים שלא ידעה שקיימים בה, אבל קיימים בכל אחד.

בפעם הראשונה, הצלחתי להבין המון דברים מנקודת מבט אחרת, של הערבים שחיים בארץ ישראל. ובכלל, קשה לי לחשוב על עיתוי טוב יותר לקריאת 'חצוצרה בוואדי' מאשר מבחירות לכנסת. הספר הזה עזר לי לגבש דעה- ועזבו לרגע את "ימין" ו"שמאל"- דעה של בן אם עם הסתכלות נכונה על המצב ועל החיים.

הספר סובב סביב אהבה, אין ספק, ובתור אחד ש... איך נגיד, לא מעריץ את הז'אנר, אני יכול להגיד שכאן פשוט נהניתי מכל רגע של אהבה. סמי מיכאל ידע להשתמש במינון המושלם שלה. עוד לא קראתי ספר שהצליח להעביר אהבה, בצורה כל כך פשוטה ונהדרת.
הספר עדין, ישיר, מרגש ועמוק, גם הכתיבה שלו באמת ובתמים- גאונית. במקום להיות מופתע מהעלילה הופתעתי מהדימויים המקוריים. התענגתי על התיאורים היפים. כל שורה בספר הייתה זהב, עם המון מחשבה מאחוריה.
הדמויות והסיפורים שנחשפים אליהם בסיפור מגיעים מעולם אחר, שלמעשה קיים, אבל אף פעם לא באמת הכרנו. קשה להאמין שהמילים שאתה קורא הם פרי עטו של מוח חושב ולא סיפור חיים אמיתי.

אני חושב שהספר הזה הצליח לעשות מה שאף ספר אחר לא הצליח, במובנים מסוימים. אולי כי הוא ישראלי, ולרוב אני לא קורא ספרות ישראלית. בשבילי זו הייתה חשיפה ראשונה מיוחדת.

אז גם אם יש עוד זמן לבגרות שלכם, וגם אם אצלכם התיכון נמצא עמוק באלבום תמונות ישן, אני יותר ממליץ לכם מלקרוא את הספר ופשוט... להבין דרכו משהו חדש.

בהדפסה חדשה של עם עובד לציון 60 שנה להוצאה ואחד מששת הספרים הקריאים ביותר.
לאורך כל הספר הדי קטן הזה עובר כחוט השני יחסי יהודים-ערבים במקום הכי סובלני בישראל: חיפה. כמו שסמי מיכאל יודע לכתוב, לפנינו סיפור עם מתח קבוע, אחיד ונעים. הספר מקסים, מסופר מנקודת מבטה של הגיבורה הערביה הודא, המתאהבת ביהודי עולה חדש. לא די שהגיבורה ערביה, דודיה גורשו לירדן ע"י יהודים, היא מתאהבת ביהודי וזה נשלח להילחם בלבנון כנגד ערבים.
בין לבין מסופר סיפור אהבה עדין ויפה, שנעים להעביר עימו את הזמן.
אם הספר כבר נמצא על המדף יש לקרבו אי שם לראש הרשימה, אם כי אין דחיפות בעניין. אם ויקטוריה של סמי מיכאל גם הוא על המדף, אין ספק שהוא תופס קדימות על פני חצורה בואדי ואם מפריח היונים של אלי עמיר נמצא גם הוא בסביבה, אין ספק שהוא לוקח את הבכורה.
אם נמשיך בהרצאה על ספרות השוואתית, אם מפריח היונים דומה לויטוריה, חצוצרה בואדי מתייחס לויטוריה כמו שאהבת שאול מתייחס למפריח היונים. בכל מקרה, זו רביעיה נעימה מאוד לקריאה, מפריח היונים ממש חובה.
כמו תמיד, במעבר מספרות מערכית לספרות מזרחית יש איזושהי האטה בקריאה, משהו מזרימה מאט מהלכו והכל שוקע בנעימים. מומלץ בחום.