אדם זקן/ דוד אבידן
אדם זקן - מה יש לו בחייו?
הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.
הוא מדשדש אל המטבח
ושם המים הפושרים יזכירו לו
שבגילו ... שבגילו ...
אדם זקן, מה יש לו בבקריו?
הוא קם בבוקר קיץ וכבר סתיו
נמהל בערב בנורות חדרו.
ממסעו במסדרון הוא טרם שב
כי שם הוא עוד חשב ...
מה לעשות עתה ומה לקרוא
אדם זקן ...
אדם זקן, מה יש לו בגילו?
הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון.
עיניו פקוחות למחצה,
מנחשות לפי תנועת הכוכבים,
אם הלחישות רומזות,
כי זה לילו האחרון.
אדם זקן, מה יש לו בערבו?
לא מלך הוא
ויפול לא על חרבו.
השיר היפה-עצוב-ריאליסטי של דוד אבידן עלה בראשי בדיוק כשסיימתי לקרוא את הסיפור הראשון של קוואבטה "בית היפהפיות הנמות".
ולמה? הרי הסיפור מתאר מקום סוטה למדי בית פגישות אליו באים בהחבא גברים זקנים עשירים ושם מחכות להן נערות כמעט ילדות יפהפיות אבל מורדמות, הזקנים הללו ממלאים אחרי איזשהו צורך נואש סוטה
עצוב ואירוטי של שינה לצד הנערות הללו אבל בצידו איסור לנצל את מצבה הרדום של הנערה כדי לספק את יצריו.
שזה סוג של עינוי-טירוף-אהבה (מוזרה) וחלומות אירוטיים.
תוך כדי קריאת הסיפור שאלתי את עצמי,
למה צריך מקום מוזר כזה? אולי הוא קיים רק ביפן? אולי הסופר ברא אותו מדימיונו הקודח? לשם מה נועד הצורך דווקא בנערות ישנות שלא מסוגלות לראות לשמוע או להגיב?
הרי זה כמעט כמו לישון ליד גוויה?
התשובה צצה במהלך הסיפור ,ככל שהגיבור נקשר למקום בחבלי קסם וממשיך לבקר שם בכל פעם הוא "פוגש" נערה אחרת.
הוא נותן דרור למחשבותיו הכמוסות ביותר ומתחבט האם לנצל את מצבה של הנערה ולבצע בה את זממו, או האם לנסות לחנוק אותה תוך כדי כך שהיא חסרת אונים?
הוא נזכר במערכות יחסיו עם הנשים בחייו: אישתו שלושת בנותיו המאהבות שלו חברה ראשונה ואימו.
בכל פעם הוא נזכר בעברו אבל חוזר לעליבות מצבו בהווה.
מדי פעם עולות בראשו מחשבות אובדן, איכשהו המגע בנערות הללו מחזירות אותו אחורה וקדימה בזמן וכך הוא נרדם לידן
על ידי נטילת כדורי שינה המוכנים ליד מיטתו וישן בשלוה
עד הבוקר לצד הנערות.
הדבר היחיד שנשאר לאדם זקן כמו בשיר של אבידן הוא לקבל את המציאות הקשה נטולת הרחמים והכוחות,ללא יופי ורעננות נעורים ולנסות באמצעות הקירבה הפיזית הרגעית בנערות הללו לגעת בנצח. כי בעצם מה יש לו בחייו ומה מחכה לו מעבר לזמן?
הזמן קצר ושאול.
בשני סיפוריו האחרים נוגע קוואבטה בבדידות אנשים גם הצעירים שבהם תמיד בלויית ארוע דימיוני ומשונה הקורה בחייהם.
בשלושת סיפוריו מתאר קוואבטה באנשים חריגים ומוזרים עם תחביבים משונים.ניכר שיש הזדהות רבה מאוד של הסופר עם אותן דמויות יוצאות דופן בהתנהגותם אותן יצר בסיפוריו,
בכל אחת מהן יצק חלק מנבכי נשמתו.
כאן היא לדעתי גדולתו של הסופר הזה.
קוואבטה כותב מקורי קיבל ב-1968 פרס נובל על כתיבתו,
חייו מילדותו היו עצובים וקשים ומלאי חויות אובדן של הוריו ומגוריו לאחר מכן אצל דוד ערירי.
העצבות והבדידות היו חלק מעולמו האישי.
קוואבטה שם קץ לחייו בשנת 1972 בחדר שכור בבית מלון
מבלי להשאיר לקרוביו מכתב פרידה.
אדם זקן מה יש לו בחייו?
http://youtu.be/s2JXPhgvXas
















