“ספר מדהים כל פעם מחדש, מזוויע, אבל במובן טוב של המילה, נהנתי מאוד מהספר, הוא אד מהספרים האהובים עלי, לדעתי רק היה נורא מה שקרה לטוויג ( אני אשאיר את זה ככה בשביל מי שעוד לא קרא את הספר)”

“*ספוילרים בהמשך* לקח לי המון זמן להתחיל לקרוא את הספר הזה. הוא היה על המדף בחדר של אח שלי לפחות שנה עד שמצאתי זמן לקרוא אותו. וזה חבל, בגלל שסדרת הספרים הזאת מלווה אותי מאז הילדות. את שלושת הספרים הראשונים מאוד אהבתי, אבל הרביעי הציג דמויות חדשות ועלילה חדשה שלא הייתה קשורה בהכרח לספרים הקודמים, וגם הספר הזה היה אמור להיות בדיוק כך, ולכן לא ממש רציתי לקרוא אותו. התגעגעתי לדמויות המקוריות ולרעיונות הראשונים שכל כך שבו אותו כשהייתי קטנה. ליערות, ליצורים, לספינות, ומעל לכל, לטוויג, הדמות הראשית שכל כך אהבתי. אז בסוף התחלתי לקרוא את הספר, ונהנתי ממנו. לא העלילה הכי טוב שיש, וגם ההתחלה הייתה קצת איטית, אבל זה היה מספיק טוב בשביל לגרום לי להמשיך. ואז קצת אחרי אמצע הספר, הספר תפס קצב אחר. פתאום יש יותק פעילות ויותר אקשן, והדמויות כבר לא זרות אחת לשני, אז גם יש אינטרקציות יותר נעימות. ואז הם החזירו את הדמות היחידה שחשבתי שבחיים אני לא אקרא עליה יותר. טוויג. זקן, בודד, ללא צוות. אבל עדיין פיראט רקיע. עדיין קפטן. ועדיין הדמות שליוותה אותי בילדות. מהשניה שהוא חזר, לא הורדתי את הספר מהידיים. בשבילי, הספר הזה מחולק לשניים. לפני שטוויג חזר, ואחרי שהוא חזר. הסוף של הספר השלישי תמיד הציק לי, כי אף פעם לא ממש ידעתי מה קרה לו. וכאן הייתה מין סגירת מעגל, בשבילו ובשבילי. כי סוף סוף הוא קיבל את הסוף שהגיע לו, ואני זכיתי לדעת מה עלה בגורלו. בעמודים האחרונים בכיתי. לא כי הספר נגמר, אלא כי הייתי צריכה להגיד שלום לחבר יקר שליווה אותי במשך שנים.”

“אווףףףף למה סדרה חייבת להיגמר?! אני מצטערת שזה נגמר ומתחננת בפעם האלף שאולי יהיה המשך הספר הכי טוב בסדרה לדעתי”

“ספר טוב, כמו הקודמים D: למרות שהתגעגעתי לספנות הרקיע הענקיות :( סירות רקיע הן לא אותו הדבר...”

“ספר מדהים כל פעם מחדש, מזוויע, אבל במובן טוב של המילה, נהנתי מאוד מהספר, הוא אד מהספרים האהובים עלי, לדעתי רק היה נורא מה שקרה לטוויג ( אני אשאיר את זה ככה בשביל מי שעוד לא קרא את הספר)”

“*ספוילרים בהמשך* לקח לי המון זמן להתחיל לקרוא את הספר הזה. הוא היה על המדף בחדר של אח שלי לפחות שנה עד שמצאתי זמן לקרוא אותו. וזה חבל, בגלל שסדרת הספרים הזאת מלווה אותי מאז הילדות. את שלושת הספרים הראשונים מאוד אהבתי, אבל הרביעי הציג דמויות חדשות ועלילה חדשה שלא הייתה קשורה בהכרח לספרים הקודמים, וגם הספר הזה היה אמור להיות בדיוק כך, ולכן לא ממש רציתי לקרוא אותו. התגעגעתי לדמויות המקוריות ולרעיונות הראשונים שכל כך שבו אותו כשהייתי קטנה. ליערות, ליצורים, לספינות, ומעל לכל, לטוויג, הדמות הראשית שכל כך אהבתי. אז בסוף התחלתי לקרוא את הספר, ונהנתי ממנו. לא העלילה הכי טוב שיש, וגם ההתחלה הייתה קצת איטית, אבל זה היה מספיק טוב בשביל לגרום לי להמשיך. ואז קצת אחרי אמצע הספר, הספר תפס קצב אחר. פתאום יש יותק פעילות ויותר אקשן, והדמויות כבר לא זרות אחת לשני, אז גם יש אינטרקציות יותר נעימות. ואז הם החזירו את הדמות היחידה שחשבתי שבחיים אני לא אקרא עליה יותר. טוויג. זקן, בודד, ללא צוות. אבל עדיין פיראט רקיע. עדיין קפטן. ועדיין הדמות שליוותה אותי בילדות. מהשניה שהוא חזר, לא הורדתי את הספר מהידיים. בשבילי, הספר הזה מחולק לשניים. לפני שטוויג חזר, ואחרי שהוא חזר. הסוף של הספר השלישי תמיד הציק לי, כי אף פעם לא ממש ידעתי מה קרה לו. וכאן הייתה מין סגירת מעגל, בשבילו ובשבילי. כי סוף סוף הוא קיבל את הסוף שהגיע לו, ואני זכיתי לדעת מה עלה בגורלו. בעמודים האחרונים בכיתי. לא כי הספר נגמר, אלא כי הייתי צריכה להגיד שלום לחבר יקר שליווה אותי במשך שנים.”

“אווףףףף למה סדרה חייבת להיגמר?! אני מצטערת שזה נגמר ומתחננת בפעם האלף שאולי יהיה המשך הספר הכי טוב בסדרה לדעתי”

“ספר טוב, כמו הקודמים D: למרות שהתגעגעתי לספנות הרקיע הענקיות :( סירות רקיע הן לא אותו הדבר...”