*הביקורת הנ"ל נכתבה לאחר קריאת שני הכרכים
בשובי הביתה מהמסע לפולין, שהיה לפני כשנתיים, הבחנתי במספר גורי חתולים, שוכבים להם יחדיו בצפיפות, על גבי הרשת שעוטפת את חלון חדרי (על מנת שיהיה יותר ברור: אני גר בקומת קרקע, וחלון חדרי פונה לכיוון הגינה שלנו, שאמנם מוקפת גדר אך החתולים שבשכונה לא מוצאים בעיה לעבור אותה, וכך הם נוחתים בגינה שלנו. כמו כן, יש רשת מברזל שעוטפת את החלון, אך גם שם החתולים מצאו פירצה להיכנס דרכה).
בכל מקרה, החתלתולים שישבו יחד בצפיפות, ממש התכרבלו אחד עם השני. היה זה יום גשם של סוף הסתיו, והיה קריר מעט, מן קרירות כזו שבאה אחרי החום. החתלתולים נראו לי מוזנחים. היה להם מן מבט מסכן כזה בעיניים. הייתה לי תחושה שהם מאוד רעבים, ואחרי כל הסיפורים ששמעתי במסע לפולין, על כל מה שקרה לאנשים שהיו בשואה, ליבי יצא אליהם. מיהרתי למטבח והבאתי לכל אחד מהם מעט לחם. הם אכלו את פרוסות הלחם בתיאבון רב ובתשוקה גדולה, אם כי בתחילה הם חשדו מעט, אך לאחר מכן למדו לסמוך עליי. ראיתי במו עיניי את המבט המודה שלהם, וחשתי סיפוק עצום כאילו בזה הרגע הצלתי את חייהם של אנשים בשואה בפולין הקפואה והמושלגת. אף על פי שאלה היו בסך הכל חתלתולים קטנים ורעבים ביום גשום בישראל.
לאחר שסיפרתי בגאווה על המקרה לאימי, היא אמרה שאם אתה נותן להם קצת, הם נדבקים אליך מיד ומבקשים עוד, ולכן לא הייתי צריך לתת להם את הלחם. אז עניתי לה שהיא לא הייתה במסע לפולין, ולכן היא לא יכולה להבין.
***
יש משהו אומנותי, ואף אמיץ ולא פשוט, בליצור ספר קומיקס על החיים שלך. אחת על כמה וכמה כשאתה מצייר את עצמך ואת העם שלך כעכברים, את הנאצים כחתולים, את הפולנים כחזירים, את השחורים ככלבים, את הצרפתים כצפרדעים ועוד ועוד חיות.
אבל מדוע? מדוע לא לצייר את הסיפור כפי שהוא, עם בני אדם? עם בני אדם רעים ובני אדם טובים וגם בני אדם שלא עשו מספיק? אז קודם כל, כי זה יותר מקורי, חדיש ומעניין. ודבר שני, כדי להראות שבכל מצב, לא משנה אם זה בני אדם או חיות, הסיפור מזעזע. שמה שקרה במלחמה הזו ובשואה הזו הוא מזעזע גם אם עכברים, החיה הזו שכולנו לא רוצים לראות בבתים שלנו, הם גיבוריו הראשיים.
זהו סיפורו של בן לאב ניצול שואה, שמספר את סיפור ההתמודדות היום-יומית שלו עם אבא כזה, ולצד זאת גם מספר את סיפורו של האב בשואה. איך, כנגד כל הסיכויים, שרד את הזוועות, שפעמים רבות חלפו מול עיניו והיו יכולים להסתיים לגמרי אחרת, אם לא היה לו מעט מזל ומעט תושייה. איך, בעל כורחו, הפך ל"שורד סדרתי", בעוד חלק מחבריו או משפחתו לא הצליחו לזכות בתואר הזה.
הבן, ארט, מתאר את את האב, ולאדק, בתור אדם שאולי הצליח לשרוד את הזוועות בשואה, אך מתקשה לשרוד את המציאות היום-יומית כאדם קשיש שחי לו בארצות הברית. גם הבן נאלץ לשרוד את חייו עם אביו, שפעמים רבות יחסיהם עולים על שרטון. מן יחסים מרירים-מתוקים-משעשעים.
אהבתי להסתכל על הבעות הפנים של החיות בסיפור במצבים שונים, דבר המרמז על גדולה רבה של ארט ספיגלמן בתור קומיקסאי. הבעות הפנים שלהם היו פעמים רבות כה אנושיות. ברגעים קשים, למשל, כשהעכברים בסיפור סובלים, והקורא מסתכל על מבטיהם, ניתן להרגיש את הפחד והאימה והסבל שבהם הם שרויים. וכך, כמו במבט של החתלתולים עד אדן חלוני, שהוציאו את הרחמן שבי, כך גם מבטיהם של העברים בסיפור, שכבשו את ליבי.
זה ספר חשוב. כי הוא מספר סיפור שואה פרטי ואישי של איש אחד ומשפחתו, שמצטרף אל רשימה ארוכה של סיפורים אישיים של אנשים אחרים ומשפחותיהם שהתרחשו בתקופה הזו. וככל שנדע יותר על האישי, כך נדע יותר על הכללי - על התקופה הזאת, שנקראת "השואה".
