יש ספרים טובים שקוראים, נהנים ואחרי כמה זמן שוכחים. ויש ספרים, שאולי לא תגדיר כ"מדהימים", ייתכן אפילו לא כ"סבירים", אבל משהו מהם ייתקע כמו קוץ בנפש ויישאר איתך זמן רב אחרי שהספר ייגמר. את יוסריאן של ג'וזף הלר אני רואה מדי פעם במילואים, כמו גם את מינדר בינדר. דמותו של אריק סנדרסון מ"כריש זכרון" עדיין גורמת ללב שלי להתכווץ בצער כל פעם שסיפורו עולה בזכרוני. "זה" רדף את לילותיי שנים אחרי שהספר ישב בבטחה על המדף בחדר אחר. את הרומן של ריבי (מאטיס) אני עדיין מנסה לשחזר (חלקים ממנו, בכל מקרה) ברומנים שלי ויגאל - מדי פעם אני תוהה עד כמה אנו דומים. הנסיך הקטן לימד אותי רבות על משמעותם של חברים בחייך. ו"מדריך הטרמפיסט" נתן לי את התקווה שייתכן שיום יבוא ותמהוני בחללית יקח אותי למסע מטורף ברחבי היקום (אם לא ישמידו את כדור הארץ לפני)...