בדיחה עתיקה מספרת על המנוח שנתנו לו לבחור לאיזה גיהנום ללכת: גיהנום אמריקאי, גיהנום בריטי, או גיהנום ישראלי. הגיהנום האמריקאי הוא בייסבול, מקדונלדס, זכות לשאת נשק, טלוויזיה, אן.בי.איי, הוליווד, וכל בוקר בשמונה אפס אפס לבלות שעה עגולה בשמן רותח. הגיהנום הבריטי הוא קולטורה, תיאטרון, ספרות, שרלוק הולמס, מרי פופינס, אוקספורד וקיימברידג', כדורגל, איטון, ביטלס, וכל בוקר בשמונה אפס אפס שעה בשמן רותח. והגיהנום הישראלי מורכב ממס הכנסה, מילואים, חמסין, טרור, כפייה דתית, פוליטיקה, וכל בוקר שמן רותח. המנוח כידוע הלך על הגיהנום הישראלי, כי "מניסיון, בישראל שמונה בבוקר זה לא שמונה בבוקר, שעה היא לא שעה ושמן רותח הוא לא שמן רותח."
בכל אופן. נניח לגיהנום הישראלי ונתמקד בגיהנום הבריטי, שהספר "פשר הלילה" מאת מייקל קוקס מיטיב לתאר כמו שמעטים היטיבו לתארו. מוסר ויקטוריאני צבוע, תככים ומזימות, עוני ודלות, מאבקי כוחות אקדמאיים, מאבקי ירושה, תארי אצולה, אחוזות כפריות של אדונים ומשרתים – הסופר מכניס את הקורא לחברה הויקטוריאנית של המאה התשע-עשרה בתיאורים בנויים היטב, מעמיקים, פרי מחקר אדיר.
האמצעי שבו בחר הסופר לבנות את הסיפור הוא מוקומנטרי, כלומר: יוצר את האשליה שמדובר בסיפור אמיתי. תרגיל ישן-נושן שזכור בזכות אלכסנדר דיומא ו"שלושת המוסקטרים" (הספר הלא-קיים של זכרונותיו הלא-קיימים של הרוזן דה-לה-פר הלא-קיים). בהקדמה מאת ה"עורך" מתואר כיצד כתב היד העתיק כביכול נמצא בספריה העצומה של משפחת אצולה בריטית ותיקה. מדובר בתרגיל מסוכן, כי בעוד שהוא מבסס אצל הקורא תחושת אמינות ואווירה, הסופר מסתכן בלמעוד ולפספס באיזה פריט עובדתי הקשור לתקופה. יחד עם זאת, חיפשתי ולא מצאתי שום מעידה. כל התאריכים, האירועים, האישים, פריטי הלבוש, כלי-הבית וההליכים החוקיים המוזכרים בספר, יצוקים היטב במקומם.
בתוך הגיהנום הויקטוריאני הזה, המורכב מרחובות לונדון העשנים, אורות פנסי-גז, יצירותיהם של אוון פלטהאם וג'ון דון, משרתים עניים ונשים מוכות-גורל, רבי-משרתים ואצילים כפריים נבזיים - פועל הגיבור המסתורי, שיוצא למסע נקמה נגד כל הנ"ל, על כל מה שצריך להיות שלו אך נגזל ממנו. על פני 700 עמודי הספר נפרשת העלילה הפתלתלה, על מאבקו של אינדיבידואל אחד למצוא צדק בעולם אפל ועוין נגד כוחות עלומים ואדירים שמאיימים להכתיב את מסלול חייו, וכמובן – על השאיפה למצוא דריסת-רגל במעמדות העליונים הכל-יכולים, שמסמלת את אנגליה הויקטוריאנית יותר מכל דבר אחר.
