יופי ועצבות – יאסונארי קאוואבטה.

לפנינו הנובלה האחרונה שחיבר קאוואבטה שהתפרסמה ביפן ב 1964.
התרגום העברי נעשה מאנגלית וכרגיל במקרים כאלו, זה כמעט טוב אבל לא מושלם.

הסיפור שנראה במבט שטחי כרומן למשרתות הוא למעשה אריגה של שכבות רבות, עלילה סבוכה וגיבורים מתוסבכים הכמהים לאהבה, כל אחד ואחת על פי דרכו. מי שרוצה יוכל למצוא בדמויות את פניה הרבים והמשתנים של יפן עצמה ובעצם קאוואבטה תמיד כתב על יפן, על מצבה המוסרי ונטישת המסורות הישנות.
אוקי הוא אדם נשוי ואב לילדים בסביבות גיל 50 החי עם משפחתו בטוקיו . כעשרים שנה לפני כן הוא ניהל פרשיה עם קטינה בת 16 אוטוקו. אוטוקו ילדה לו בת מיחסים אלו אולם הבת נפטרה מיד לאחר הלידה. הפרשיה גלויה לאשתו של אוקי, פומיקו המגלה קנאה רבה.
כרגיל אצל המחבר אנו נכנסים אל הסיפור מן האמצע ויכולים להרכיב בעצמנו את החלקים החסרים בפזל.
בהמשך מנסה אוטוקו להתאבד ומאושפזת במוסד סגור משם תצא אחר זמן קצר. לאחר מכן עוברת אוטוקו עם אמה להתגורר בקיוטו בירתה הישנה של יפן שלמעשה מייצגת כל מה שטוקיו אינה. בקיוטו נשמרים המנהגים הישנים, מאכלים מסורתיים וביגוד בהתאם. גם השפה שונה ומעודנת ביותר. המחבר אוהב השוואות כאלו בין הישן לחדש והן פזורות בכל כתביו. אוקי המתפרנס (כמו המחבר) מכתיבה, מפרסם ספר על הפרשיה ההיא, ספר שזוכה להצלחה עצומה ולמעשה מתפרנסת משפחתו כל חייה מהתגמולים על הספר הזה או אם תרצו – מתפרנס מניצולה של נערה צעירה, מעשה שבאותם ימים בהם נכתב הסיפור היה מעורר שערורייה בקנה מידה ארצי.
אוטוקו נהיית לציירת ידועה והיא מתגוררת במקדש עם תלמידתה קאיקו שאינה אלא המאהבת שלה וגם היא עוסקת בציור. קאיקו היא טיפוס בלתי צפוי, נקמני ורכושני המחליטה לנקום באוקי על מה שעשה לאוטוקו.
הספר עוסק באהבה ומעמיד אותה לבדיקות חוזרות ונשנות על ציר הזמן וההתרחשויות:
“אוטוקו עדיין אהבה את אוקי, את התינוק ואת אמה. אך האם אפשר לשמר אהבות חיות ורוטטות של העבר? ואולי משהו באותן אהבות ממש לבש לאטו צורה של אהבה עצמית?”
"...המוות ניתק אותה מאמה ומתינוקה והפרידה הסופית ניתקה אותה מאוקי, אבל כל השלושה עדיין חיים בה.”
ועוד משפט בלתי נשכח על הזמן: “הזמן עבר. ואולם הזמן זורם לו באפיקים רבים. כנהר כזמן – זרם אחד שלו יזרום ביעף במקומות מסוימים ויזדחל בעצלתיים במקומות אחרים. לפעמים גם ייעצר ויקפא. הזמן הקוסמי הוא זמן שווה לכולם, ואולם הזמן האנושי משתנה מאדם לאדם. הזמן עובר באותה דרך על כל האנשים ואולם כל אדם מעביר את הזמן בדרכים שונות".
ספר נפלא המקפל ומסתיר תחת עלילה שלווה כביכול, רגשות עזים ארוטיקה בוטה ובקיצור שום דבר שדומה לחיים שלווים. יש בסיפור קטעים רבים בהם נשמרת עמימות כבדה על מה שהתרחש. זו דרכו של המחבר להראות לנו את כוחה של העמימות כחלק בלתי נפרד מסיפור טוב. (הסיפור עצמו מורכב עוד יותר מאשר משתמע מסקירה זו אך השארתי זאת מחוץ לעניין על מנת שלא לפגום בהנאת הקריאה).

ספרון דק זה החובק 94 עמודים הוא תמצית האמירה "כמה קטן, ככה גדול. זהו סיפור אהבה פשוט המתואר ללא הרחבת יריעה לא נחוצה. הסיפור מתרחש בקירגיזיה לנוף הערבות האין סופיות המגמדות את האדם או שמא רק מחזירות אותו לגודלו הטבעי.
הסיפור נפרש על תקופה קצרה, עת קציר בכפר קטן ונידח בו שולטים זקני הכפר המכתיבים את אורחות החיים כפי שהיה מאות שנים קודם לכן. את סיפור המעשה מספר לנו האח הצעיר במשפחה שמפאת גילו לא גוייס למלחמה. "...בקיץ הבלתי נשכח ההוא, כשפרצה המלחמה,הובערו המדורות בערבה, עדרים של סוסי קרב ציעפו אותה באבק לוהט, הרצים שעטו לכל עבר. אני זוכר את הקזח הרוכב על הגדה שמנגד וצועק בקול רועים גרוני: עלו על האוכפים קירגיזים, האוייב בשער." (עמ' 60)
אל הכפר השומם כמעט לחלוטין מגברים מגיע חייל פצוע שנשלח "לביתו" למרות שהוא חסר בית. שם מתרחש המפגש בינו לבין המספר ובין ג'מילה אשת אחיו של המספר. אותו אח צעיר המספר לנו את הסיפור אינו יודע לתת שם להרגשתו כלפי ג'מילה ורק לאחר מעשה מבין שהוא מאוהב בה.
זהו סיפור על אהבה אסורה הצולחת ועוברת מעל מנהגי השבט, המסורת ושאר גינונים הנהוגים במקום כי את האהבה כידוע לא מנצח דבר.
"...דבר מה נאגר והבשיל בנשמתה וביקש לו מוצא והיא התיראה מפניו. בעת ובעונה אחת התייסרה ברצון ובאי הרצון להודות בפני עצמה שהיא מאוהבת, בדיוק כשם שאני רציתי ולא רציתי שתאהב את דניאר: הלוא אחרי ככלות הכל כלתם של הורי היא, אשת אחי" (עמ' 67).
הסיפור זורם ישר ולעניין, ערבות עצומות, עת קציר וזוג שאהבתו נראית בלתי אפשרית אוהב גם אוהב למרות הכל.
"זהו סיפור האהבה הטוב ביותר שנכתב" אומר נתן זך באחרית דבר לספר. אל תחמיצו.

נכון, זה לא הספר "ההוא" (והיום איננו כלה)אך עדיין ספר טוב ביותר המגלה לפחות לכאורה כיצד אוסף המחבר את שלל הדמויות והסיפורים המרכיבים את כתביו.
צ'ינגיס הוא עיתונאי ואכן בספר שלפנינו הוא מופיע ככזה, האוזן השומעת והלב התומך באנשים שיש להם מה לפרוק מעליהם. בעצם למי אין? אך לדמויות שבספר יש הרבה מזה.
חלקו הראשון של הספר בו מספר אליאס את סיפורו הוא חדגוני במקצת, די צפוי ומתפתח לאט יחסית. אל תניחו את הספר בצד מפני שהחלק השני ירתק אתכם ממש ואין זכות קיום לחלק השני ללא הראשון.
אליאס יחד עם בייטמיר הם הדמויות הראשיות בסיפור, כל אחד עם המשגים שעשה, ההחלטות הלא טובות או סתם מזלו הרע. לכל אחד מטען כבד על גבו ונקודת המפגש ביניהם היא היוצרת סיפור נוגע ללב ומעלה הרהורים בלב כל. הכל מתרחש בערבה שוממה ובנוף הרים קרחים, סביבה קשה וחד גונית השתלבת היטב ואולי אף מכתיבה את קצב ההתרחשויות. התרגום בידי דינה מרקון מעולה.

יסונארי קאואבאטה הוא מגדולי סופרי יפן במאה העשרים ובוודאי גם נמנה על הטובים שבסופרי העולם, לא פחות.
הסיפור עוסק בצ'ייקו, נערה בשלה בת 20 ובקורות אותה בעיר קיוטו, בירתה העתיקה של הקיסרות היפנית, בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה עת מניצים ביפן ניצני המודרניזציה, מסורות עתיקות מפנות אט אט מקומן לחדש ובכך למעשה נפתח הספר: צ'ייקו מביטה בצרור סיגליות פורחות הצומחות מתוך גזעו של עץ עתיק. הספר רצוף תאורי טבע מרהיבים המעוגנים בהוויה היפנית ושייכים לערכי האסתטיקה והאמונה היפנית. הטבע הוא הכל ובלעדיו אין ערכים, אין מה לחגוג ואין יפן. אביה של צ'ייקו בסיפור הוא סוחר בדים היורד אט אט מנכסיו בשל המודרניזציה והשימוש בבדים אירופים ואפילו סינתטיים ויפן כולה מתחוורת לו כדבר סינתטי, בעל מגע מזויף של פלסטיק: "אולי יש משהו מלאכותי בכל קיוטו, לא כן? בהרים, בנהרות, אפילו באנשים..." אמרה צ'ייקו. "הסבורה את?" אמר האב והניע ראשו. "גם באנשים. אך האם בכל האנשים מדובר?"
(עמ' 138).
מעבר לכל זהו סיפור אהבה הוליסטי, האהבה אצל הסופר היא חובקת כל ובוודאי אינה מיוחסת רק לאהבת אשה וגבר. הנקודה המצערת היא התרגום. הספר תורגם מגרמנית ולא משפת המקור והדבר ניכר גם לעין לא מיומנת במיוחד (למרות הערכתי למאמצי המתרגם). בספר משולבים מספר משפטים הנוגעים לאמונה הנוצרית ודי ברור כי הם הוכנסו לשם על ידי המתרגם לגרמנית על לנסות להבהיר דברים לקהל האירופי וסביר ביותר שאינם מופיעים במקור, הם פשוט לא יכולים להיות שייכים לשם. טוב יהיה אם יתורגם ויערך הספר המופלא הזה מחדש והפעם משפת המקור בבקשה. אין בדברי האחרונים לקלקל את ההנאה הרבה שימצא כל אחד ואחת מקריאת פנינה זו.

בין המשפטים המדודים והשתיקות המהורהרות הממלאות את הספר מסתתרים קווים אוטוביוגרפיים לא מעטים. גיבור העלילה, ארנסט הוא סופר הכותב ללא הפסק אל המגירות שבביתו, שום הוצאה אינה מוכנה להוציא את ספריו אותם הוא כותב בגרמנית. לא אחת גומלת בליבו המחשבה שיש לשרוף כתובים אלו לאחר מותו, משימה שהוא מפקיד בידיה של סוכנת הבית, אירנה. כל משפט, קצר ככל שיהיה פועל אצל אפלפלד לקידום העלילה, שום דבר לא נדפס על העמוד במקרה והכל מדוייק מאד. בין השורות מרשה לעצמו אפלפלד למסור לנו כמה אמיתות הנוגעות למלאכת הכתיבה עצמה: " עתה הוא יודע כי ספרות מתחילה מן הבאר שרכנת עליה בילדותך ומהפחד השחור שניבט אליך ממעמקיה" (עמ' 70)ועוד הוא מוסיף ומחווה דעה על התרבות בכלל במקומותינו: "פליטים לא מטפחים ערכים אסתטיים ולא רוחב דעת, פליטים נשארים פליטים גם אם הפכו עובדי אדמה, תעשיינים או מרצים באוניברסיטה. בקיצור, כאן תרבות של עקורים. מן היד אל הפה, פוליטיקה בגלימת ספרות ודרמה" (עמ' 71). השתיקות של גיבורי העלילה משמשות לסופר פרקי זמן מתאימים לשילוב טקסט "משני" כביכול שלמעשה הוא הוא המבטא את מה שרצה הסופר להעביר אל הקורא. ומה מקומה של האהבה בכל זה? לא אקלקל לכם את הנאת הקריאה מספר מעולה זה.