“ארנסט הוא סופר בשנות השבעים לחייו ואירנה עוזרת הבית שלו בת שלושים וחמש. ציר הסיפור סובב סביב שתי דמויות אלו כשכל פרק חושף עוד מעט מחיי עברם של ארנסט ואירנה, מספר הרבה על ילדותם, הוריהם, הסביבה בה גדלו. הסיפור נע בין הווה לעבר ולעיתים קרובות אף לחלומותיהם של ארנסט ואירנה. מתח רומנטי מתפתח ביניהם ככל שהסיפור מתקדם.
ארנסט הוא אדם קשה, קומוניסט בעברו וכל מה שהוא מנסה לכתוב לא כל כך מצליח לו, הוא לרוב משמיד את שכתב בתקווה להגיע לשלמות הסיפור. אירנה גדלה על ברכי היהדות והינה אישה עדינה, מתחשבת ודואגת לכל מחסורו של ארנסט.
אפלפלד כותב היטב, ברור, קל להבנה וללא שומן עודף.”

“פתאום באה אהבה, והיא רכה וענוגה. בואה נובע ממקום שאינו צפוי ונוחת עליך במפתיע.
היא אוחזת בך ומטלטלת אותך ללא הרף.
היא שוצפת בך חיים נסתרים, מרכזת אל תוכך עדינות, תקווה ורגישות שלא ידעת כי שורים בך.
האהבה באה כרוח סערה ומסעירה את חושייך, מלבלבת בתוך נשמתך כלבלובו של פרח,
פרח החיים שעד כה ניצניו היו פעוטים, בלתי נראים ממש., נוגסים ומנביטים בך.
היא מזכירה לך את טעם ההשתוקקות, זיכרונות בלומים שנצטברו ונכהו בתוך סוגר ראשך.
זכרונות אשר שנים ניסית לשלות מתוך קבר הזכרונות אך הדבר לא עלה בידך, עד הפצעתה של האחת שעוררה והניבה כה הרבה,
כל הטמון במוחך ניגר החוצה, כל המחשבות, הרצונות והלבטים, כל הכמוס בך מוצא אט אט את מקומו אל תוך הדף,
מילה נשזרת במילה,
אות באות,
הפירצה נפתחת ומבעבעת כאשר הסוף לא ניכר לעיני איש והמים זורמים להם ללא הפסק.

מכחולו של אפלפלד משרטט בעדנה את קורות חייו של סופר הנאבק על המילים הרוחשות בתוכו כלהבה מרצדת. שנים הוא נאבק בתחושה שיש בו יותר מן הנראה לעין החפץ לצאת החוצה אך מסיבה כלשהי אין באפשרותו לעשות זאת והנסיונות הארוכים מכלים את כוחו היגע ממילא.
עד שהגיעה אל חייו אירנה. בחורה צעירה בסביבות גיל 30 שהופכת לסוכנת ביתו וככל שהזמן חולף היא נהפכת לחלק מחייו, מישותו המזדקנת והחולה המשוועת לטיפת רוגע, להגיע אל המלאכה ואל המנוחה.
כמובן שהדבר איננו מתרחש בין לילה. זהו תהליך רב שנים בו השניים מתוודעים זה אל זו. אירנה מתוודעת אל מנהגיו והרגליו של ארנסט בן ה-70, לומדת להכירם ולצפות בהם בשלווה ואיפוק שכה מסמלים אותה וארנסט מתחיל להכיר את סוכנת הבית השקטה, הבלתי מלומדת, שפלשה אל ביתו והציתה את גפרור חייו.
על פניו, אירנה וארנסט הפכים. הוא מבוגר ממנה בשנים רבות, מדשדש רגליו בעולם מדוכא, מהוסס ובלתי נהיר. שנים רבות אחזה בו שנאה כלפיי יהודים והיהדות בפרט בשל הצטרפותו אל הקומניזם שדחק את הדתות הצידה וראה בהם עילה להרס וחורבן.
אולם, ככל שבגר, נפלו סביבו אסימונים רבים שצלצולם לא חמק ממחשבתו והדהדו בתוכו כאשר שכב על יצועו בלילות. הוא החל לחקור ולפשפש בכתבי הדת ולנסות לגשר בין הפערים בינו לבין הוריו המתים, לנסות לשוב אחורה בזמן אל בית הסבים בקרפטים. בית איכרים צמחוני שחיו חייהם בפשטות עצומה אך אמונתם בליבם הייתה עשירה. אמונה במעשה אלוהים, בידי האדם ובחסד לבעלי חיים.
ככל שנובר ארנסט בעברו, כך הוא מבין שהחסיר הרבה מאוד מחייו בהווה כתוצאה מהתחמקות מן העבר. היחסים הטעונים בינו לבין הוריו השתקנים העכירו והכריעו את הכף, הפכוהו למי שהוא- אדם מיוסר שחרטות רבות שופעות בחייו. חרטות על אטימותו ורגזנותו כלפיי התנהלותם של הוריו, והתגעגעות סמויה לסבים שהלכו בדרך כל ארץ לפני שנים רבות.

אירנה באה ושינתה אותו באמצעות הלך רוחה הפשוט והלבבי. טיפין טיפין ובמסירות אין קיץ, היא נוטלת את מושכות חייו ומנווטת אותן אל חוף מבטחים, אל אדמה בטוחה מפני הרוחות הרעות האופפות אותו ומנשבות בעורפו. הדבר אינו מגיע בנקל אך באהבה רבה שתי הישויות הללו מתחברות וחיבורן, הצפייה בהן כצופה מן הצד, ריגשה אותי עד מאוד. כאשר מצבו מדרדר, היא אינה זונחת אותו ונסה על נפשה, היא נשארת איתו, סועדת ורוחצת את גופו באצבעותיה החרישיות, משתדלת לגרש את השדים והמכאובים ככל שידיה וחיבוקיה משיגים,
זוהי אהבה אמיתית ובתולית, נעדרת מיניות כמעט. ללא תמורה וללא תנאי. אהבה חפה מכל אינטרס מלבד טובתו של האהוב.
והתפילות מרחפות באוויר, תפילות להחלמתו. אמונתה של אירנה בהוריה המתים ובאלוהים נמזגת גם אל אישיותו של ארנסט, ממתיקה את ימיו כלילותיו. תקווה חדשה ניצתת בתוך עיניו ואירנה ערה לכך, קשובה לכל שינוי האוחז בארנסט ומברכת על כל אחד ואחד מהם.

ספר מקסים הניחן בדקדקנות אנושית שלא ישאיר לב אטום. מומלץ מאוד.”

“בין המשפטים המדודים והשתיקות המהורהרות הממלאות את הספר מסתתרים קווים אוטוביוגרפיים לא מעטים. גיבור העלילה, ארנסט הוא סופר הכותב ללא הפסק אל המגירות שבביתו, שום הוצאה אינה מוכנה להוציא את ספריו אותם הוא כותב בגרמנית. לא אחת גומלת בליבו המחשבה שיש לשרוף כתובים אלו לאחר מותו, משימה שהוא מפקיד בידיה של סוכנת הבית, אירנה. כל משפט, קצר ככל שיהיה פועל אצל אפלפלד לקידום העלילה, שום דבר לא נדפס על העמוד במקרה והכל מדוייק מאד. בין השורות מרשה לעצמו אפלפלד למסור לנו כמה אמיתות הנוגעות למלאכת הכתיבה עצמה: " עתה הוא יודע כי ספרות מתחילה מן הבאר שרכנת עליה בילדותך ומהפחד השחור שניבט אליך ממעמקיה" (עמ' 70)ועוד הוא מוסיף ומחווה דעה על התרבות בכלל במקומותינו: "פליטים לא מטפחים ערכים אסתטיים ולא רוחב דעת, פליטים נשארים פליטים גם אם הפכו עובדי אדמה, תעשיינים או מרצים באוניברסיטה. בקיצור, כאן תרבות של עקורים. מן היד אל הפה, פוליטיקה בגלימת ספרות ודרמה" (עמ' 71). השתיקות של גיבורי העלילה משמשות לסופר פרקי זמן מתאימים לשילוב טקסט "משני" כביכול שלמעשה הוא הוא המבטא את מה שרצה הסופר להעביר אל הקורא. ומה מקומה של האהבה בכל זה? לא אקלקל לכם את הנאת הקריאה מספר מעולה זה.”

“ספור חיים של יהודי שמנסה להשתלב בחברה הכללית. קומוניסט, מהפכן , קצין בצבא הרוסי במלחמת העולם השנייה. משתף אישה צעירה שמטפלת בו ומשקיפה בו בהערצה מסויימת. מסייעת לו לחשוף את ספור חייו. מתמקד בכך שאדם אינו יכול "לברוח" מעצמו. ככל שימיו מתמעטים ומחלתו גוברת כך מבין זאת. "מסיר מסיכות". הסרת המסיכות מאפשרת לו לכתוב את אשר בנפשו. אהרון אפלפלד עושה זאת בכישרון. הדמות שמתאר אותנטית. יש פה תאור חיים בעולם מורכב מאד בעולם קשה. במהלך הכתיבה עולה דמות סבו של הגיבור כדמות מגובשת דוגמה לאדם שלם .(האם קיימת שלמות בחיי אדם-או שמדובר בחיפוש תמידי שהוא חלק מהטבע האנושי). גבור הספור ארווין בן השבעים מתבונן מעריך ומסכם בכנות יחסית את מהלך חייו מול החולי והמוות הקרב. אהרון אפלפלד מצטיין ביכולתו להבין את גיבוריו לנוכח התקופה שבה חיים הוא עושה זאת בלשון מובנת לכל. הקורא מצליח באמצעותו לחדור לעולמו של גבור הספור-להשתתף בתחושותיו בעיני אחד מהסופרים העבריים הטובים בני זמננו.”