סוונסון, יורנסון, קספרסון, אדמסון, מורטנסון, קארלסון, פאולסון, אוסקרסון, אולופסון, גוסטבסון, הנסון, פיגוארולה... תתמודדו.
ליסבת סלאנדר צריכה להתמודד עם קן הצרעות. האם השמות דלעיל הם קן הצרעות? לא, הם סתם החיבה של לרסון, עוד סון, לשמות שבדיים. גם לימור סון הר מלך? אולי. אז קן הצרעות של ליסבת הם אביה ומה שהוא מייצג, מי שסביבו ומי שרוצה רע לליסבת ולשבדיה, אותה שבדיה שאינה מקבלת חוסר סדר, להבדיל מנורווגיה, שאינה מקבלת את ישראל.
הספר הזה מסכם את טרילוגיית מילניום, 1749 עמודים, רק שני עמודים יותר מהרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה. הספר הזה הוא גם הארוך ביותר, המון עמודים מיותרים ושוב בגלל המנהג הנלוז, הנפסד והמסוכן לכבות סלולרים טפשים. בישראל קוראים להם כשרים... סון הר מלך?
אם כן, ליסבת יוצאת למלחמת חייה נגד כוחות השחור האפלים, כוחות שמולם מתייצבים ולא מוותרים בעיקר מי שנעזר בה בעבר, הלא הוא מיכאל בלומקוויסט, המנכ"ל השותף במגזין מילניום, זה המפרסם פרסומים שנחקרו היטב, המעוררים מחשבה ואף פעולה מצד גורמי החוק, אם אינם מושחתים בעצמם. אז בספר השלישי גורמי החוק מושחתים גם מושחתים והמהומה רבה.
648 עמודים דחוסים, עם הרבה סונים, לגמרי לא מקלים על הקורא, התמה מיהו הסון הנוכחי. אבל הקצב נכבד ומהר מאוד עוברים הלאה מארמנסקי, לאדקליסט ופיגוארולה. מסתם מושחתים (נמאסתם?) מגיעים גם לראש הממשלה ומנסים לעורר אותו לפעולה כנגד המושחתים ובעיקר כנגד פעולה של אנשי חוק כביכול, הפועלים בצורה כזו ששום איש חוק ישר או ראש ממשלה, לו ידע, לא היה מסכים. אחת הנפגעות העיקריות היא ליסבת סלאנדר, שיכולותיה הפנומנליות כהאקרית מסייעות לה להציל את כבודה, שמה וראשה, תרתי שמע.
ולסיכום הטרילוגיה כולה ניתן לומר שהיא קצבית, סוגרת הרבה מעגלים, נוסחתית כרגיל בספרי מתח ופורסמה, משום מה, לאחר מותו בטרם עת של לרסון. גם הסרטים, מספרים לי, הצליחו, למרות שלא אותם שחקנים מופיעים מסרט לסרט.

טוב זה נגמר.
אחרי שלושה לילות כמעט ללא שינה, אחרי ניצול של כל רגע פנוי, התעלמות (בוטה) מאישתי ובני, אני יכול להכריז- סיימתי עם השוודית.
עכשיו רק נשאר להסביר איך היה. אז איך?
אחלה. השוודית לא מאכזבת. אבל למה ציפיתי? כמו שוולבו אף פעם לא מאכזב, גם הנערה עם הקעקוע, שמשחקת באש עם קן צרעות. ישנם שאמרו שהספר פחות טוב, הוא יותר מתעסק בצד המשפטי וכו... אבל אני דווקא מאוד אהבתי את הכיוון הזה של הספר.
בקיצור, עכשיו רק נשאר לקרוא את - נערה שזרקה מהחלון את הספה של איקאה!!!

****



יש כמה דרכים לתאר סקס בספרים, כמעט אף אחת מהן לא מענגת כמו הדבר האמיתי. אפשר להשתפך בתיאורים ליריים מפורטים, על איך הוא ליקק בעדינות את קצה פטמתה כשהיא גנחה והגיעה לשיא בפעם השביעית כשעפעפיה השמימיים והמכווצים מתענוג אין קץ רוטטים מעדנות וגבה מקושת בחן כמו חיוכה של המונה ליזה. אפשר לכתוב את זה בצורה יבשה, סכמטית וטכנית, איך הוא תפס אותה, כופף אותה, היא לקחה אותו בפיה והם עשו את זה כל הלילה. יש את הדרך העוקפת והמעצבנת שפשוט נותנת לקורא לחשוב לבד מה היה, כשכל התיאורים הם רק של מה קרה לפני ומה אחרי - "הוא משך אותה אחריו למיטה. בבוקר הם התעוררו, והתקלחו ביחד". פחחחח. וגם יש את הדרך הטובה אבל הכמעט בלתי אפשרית, והיא לתאר סקס באופן מקסים, סקסי, מיוזע, פרובוקטיבי אבל לא פורנוגרפי, שיספק גם את החרמנות של הקורא וגם את היצר הספרותי שלו.
סטיג (בעל השם המוזר, כאמור) לארסון, לצערי, בחר בדרך המבאסת של ה"מסביב". הוא מדלג באדיקות על כל אפשרות של סקס פרוע ומופלא, בזמן שיש לו ביד כל כך הרבה אפשרויות (וכולן שוודיות, לעזאזל!) ובמקום זאת הוא מפליג בעמודים על גבי עמודים של תיאורי הסנדוויצ'ים שאכלו הגיבורים, בשמות הרחובות שהם פוסעים בהם לבושים מעילי קורדרוי ספורטיביים ובתיאורים אינסופיים על ההיררכיות שבמסדרונות הפוליטיקה השוודית.
אבל אם נעזוב את כל הסקס הזה בצד (וזו כמעט לא בעייה, כי אין סקס כמעט - בשלושה ספרים מתוארים בקצרה שלושה ארבעה זיונים, וגם הם מסופרים באופן אקדמי ויבשושי), עדיין מדובר בטרילוגיה שכבשה את העולם, ולא בכדי. אם מצליחים לנטרל ואיכשהו לסנן גם את כל הפרטים האינסופיים והמיותרים לחלוטין שסטיג שותל בספרים - כולל פרטים עיקריים בעלילה שאין להם שום הצדקה והיו צריכים לעוף אצל העורך הספרותי הירוק ביותר, וכולל אלף דמויות משניות, פרדריקסונים ואריקסונים ויורגנסונים ושמנדריקסונים עד שאתה נחנק - עדיין נשארים עם סיפור מתח מעולה בכל קנה מידה. הספר השני הוא עדיין הטוב ביותר בטרילוגיה, יש בו הכי הרבה אקשן והכי פחות "מחקר", והספר השלישי הוא המשך ישיר ובלתי נפרד שלו, עד כדי כך שהם היו צריכים להיכרך יחד, ואני מעריך שלא עשו את זה מסיבות פרקטיות בלבד.
אני חייב להודות שנשארתי אמש ער עד ארבע וחצי בבוקר כדי לסיים לקרוא את הספר, וזה לא קורה לי כמעט אף פעם. ספר טוב.



****

טוב אני אגיד את כל מה שכולם חושבים, ליסבת היא ההגדרה לכוח ועוצמה וזה פשוט מדהים אותי לקרוא את המחשבות שלה ולהרגיש שזה בחירה שלה לחלוק איתי את כל המחשבות הכי אינטימיות שלה. לסיכום הסדרת ספרים הזאת הייתה מעניינת ומותחת בדיוק במידה הנכונה, רק חבל שזה הסוף. סטיג לרסון היה גאון יהיה זיכרו לברכה.

ספר ממש נחמד. לעומת הספרים הקודמים שהקליימקס מתחיל רק לקראת בסוף, בספר הזה, כל מהלך הספר הוא קליימקס אחד גדול.

אני פשוט מקנאה במי שלא קרא עדיין את הטרילוגייה, כל שלושת הספרים היו מעולים,מותחים ומעניינים. אני מאוד מאוד ממליצה!
חבל שאין עוד המשך...אני מתנחמת בזה שנשאר לי לראות את הסרט.
התאהבתי בליסבת למרות שזאת דמות מאוד מיוחדת ושונה, אי אפשר שלא לאהוב אותה באיזשהו אופן. בגללה בעצם כל הסיפור הזה הוא לא שגרתי כמו בכל ספרי מתח אלא יש בו את הגוון של האופי/ אישיות שלה שמשפיע על כל הסיפור.
היופי של הספר הזה שלאורך כל הסיפור יש מתח...אפילו בסוף כשכבר נראה שסוף טוב הכל טוב עדין משהו חייב להפתיע.
בקיצור...נהנתי מאוד וממליצה לכם גם :)

יש! סיימתי את כל הטרילוגיה ואנשים- זה לא היה קל!

על הספר
מכירים את זה שאתם מכינים פטל מתרכיז ומתלבטים כמה מים להוסיף? טועמים- מתוק מידי- מוסיפים עוד מים- בסדר..- אולי עוד טיפה? - ואופסי נשארתם עם כוס מים טפלים בצבע ורוד.. זאת התחושה שהספר השאיר אצלי.
הסיפור יכל בקלות להידחס לתוך הספר השני כי הוא המשך ישיר ומאוד מאוס וחיוור שלו. גם אם יש התרחשויות בספר הן מדוללות בכל כך הרבה תיאורי פועל שהן פשוט לא מורגשות(מיכאל שם משפחה כלשהו, החליט לשתות קפה, אז הוא נכנס לבר הראשון, יצא, נכנס לשני- התלבט בין 3 כריכים קנה שניים, מזג קפה נשען אכל ב4 ביסים- לא היה אפשר לכתוב: "מיכאל אכל צהרים???).
לסיכום: ספר ארוך, מתיש, גדוש במילות סרק- ודי מיותר באופן כללי- 4 בסולם ליבי:)

על הספר כחלק מהטרילוגיה
טרילוגיה חביבה. יש תיאוריה שטוענת שכשאדם נולד הוא מקבל מכסת מילים שמגלמות את הייועד שלו וברגע שהוא משמתש בכולן- הוא מת. אני תוהה אם זה מה שקרה למחבר הטרילוגיה וכמה הוא מתחרט על כל המלל המיותר :) את כל אחד מהספרים היה אפשר לקצר ב200 עמודים לפחות- ובכלל היה אפשר להפוך את זה לשני כרכים "נערה עם קעקוע דרקון" שעומד בפני עצמו ו"הנערה שבעטה בקן הצרעות" שיכיל 500 עמודים שמשלבים את הספר השני והשלישי.

בספר הראשון אהבתי את העלילה- פחות את ההקדמה הארוככככה
בספר השני אהבתי כמעט הכל- הוא החביב עליי מבין השלושה
בספר השלישי לא אהבתי כלום למעט הסצינות בבית המשפט (100עמודים גג)אני אתן לטרילוגיה הזו 7 בסולם ליבי, היא נחמדה אבל ממש לא מצדיקה את ההיסטריה!

סיומה המוצלח של הטרילוגיה. הספר הזה הוא בעצם המשכו הבלתי נפרד של "הנערה ששיחקה באש" ובעצם מדובר בספר אחד ארוך שחולק לשניים. החלק הראשון היה מותח מאוד. בחלק הזה, לעומת זאת, יש מעט רגעי מתח, ואין בכלל תעלומה. כמעט כל מה שחשוב לדעת כבר התגלה ונאמר בסוף הספר הקודם. אפשר להגיד ש"הנערה שבעטה בקן הצרעות" הוא סוג של סיכום בן 660 עמודים. (למה לפעמים נדמה שככל שיש לסופר פחות מה לכתוב, כך הוא עושה את זה על פני עמודים רבים יותר?). התגליות החדשות היחידות הן בפרטים הקטנים. יחד עם זאת, לאחר שעברנו כברת דרך כה ארוכה עם גיבורי העלילה, אז אנחנו כבר עוקבים אחריהם בשקיקה גם כשהם סתם מכינים לעצמם סנדוויץ' או נכנסים למיטה...

בסך הכל, אני חייבת להודות שהטרילוגיה השלמה עולה על סך חלקיה, ובסופו של דבר מדובר על תוצר ספרותי לא רע בכלל. אם אחרי הספר הראשון הרגשתי שאני קוראת סתם ספר מתח בלשי, מותח ומסקרן, אבל נדיף שלא משאיר אחריו עקבות, הרי שעתה, עם סיום הספר השלישי, אני לא כל כך בטוחה בזה. קודם כל, פריסת העלילה על פני 1,800 עמודים מאפשרת את פיתוחן של הדמויות הראשיות מעבר למקובל בספרי מתח, דבר שמוסיף תחושת עומק לסדרה. בנוסף, אני מרגישה שמבעד לים השמות השבדיים ואינסוף הפרטים הקטנים שסטיג לרסון המנוח הציף בהם את ספריו, הוא הצליח לייצר סגנון משלו, וגם להעביר מסר. הספרים שלו נטועים עמוק בתוך השקפת עולמו הדמוקרטית-סוציאלית ומשקפים את המציאות מבעד לעיניו הליברליות, ובין אם אמיתית ובין אם מופרכת – המציאות הזו מעולם לא נראתה מושלמת יותר. לרסון אמנם מעביר ביקורת על כשלים כאלה ואחרים, אבל כל העוולות שהוא מציין נשמעות כמו צרות של עשירים לקורא שאינו שבדי ורק מחזקות את התחושה שהם הצליחו להביא לידי שלמות את שיטת הממשל שלהם.

ובתוך כל השלמות הזאת, עוול שנגרם לנערה צנומה אחת, גם אם נגרם לטובת "בטחון המדינה" כביכול, מרעיד את אמות הספין ומזעזע את המערכות כולן. הרי אצל לרסון בספרים, הפוליטיקאים, העיתונאים, החוקרים הפרטיים ואנשי העסקים ברובם הם אנשים שומרי-חוק, טובי לב, הגונים, אתיים, ששמים את טובתם האישית בצד לטובת הגשמת תפקידם כמשרתי ציבור, וגם הציבור מצידו ממלא נאמנה את תפקידו הדמוקרטי, ומגלה איכפתיות עצומה ועניין בכל מעשה שחיתות, עד כדי כך שעיתון יכול להתפרנס ממכירת ספרים של תחקיריו המעמיקים כי אנשים קונים אותם... (מישהו יכול לדמיין עלילה דומה נכתבת בישראל? אולי רק בספר אזרחות דידקטי לילדים בבית ספר יסודי).

אז בין אם הם אמיתיים, השבדים האלה, ובין אם הם רק חושבים שהם כאלה, לרסון כתב ספר שלוכד את תפיסת העולם הזו, יוצק אותה למין תבנית סיפורית, ומנציח אותה לטובת הדורות הבאים. ולו רק בגלל זה, ובגלל שאנחנו לא באמת מכירים את השבדים, אז יש בסדרה הזו גם קצת ערך מוסף.

בשורה התחתונה: טרילוגיה נחמדה. הספר הראשון הוא המפתיע והמבריק, הספר השני הוא המותח ביותר, והספר השלישי בעיקר מעבה את הרקע לכל ההתרחשויות, וסוגר את הסיפור. כדאי לקרוא.

לא, אנחנו לא נוסעים לאילת הרבה. כן, זאת פעם שנייה שנסעתי לאילת בחצי שנה האחרונה. כן, אני שונאת את אילת. לא, זה לא היה מרצוני החופשי. לא, לא טסנו. כן, נסענו באוטו, ו"לבלות" שמונה שעות במכונית מתוך יממה אחת זה מתסכל. מאוד.

אז את הספר השאלתי מהספרייה לפני חודשיים. קראתי אותו עד האמצע, ואז נבלעתי בספרים אחרים. דווקא הנסיעה לאילת שחררה אותי ונתנה לי לסיים אותו כמו שצריך.
למה דווקא באילת? הסברתי את זה כבר.
לא סובלת ים. לא סובלת חול/חום. שמש זה כבר יותר מידי בשבילי. אז בזמן שחבר של אמא ואח שלי צללו עם קיפודי ים ואמא שלי עסקה בטיגון עצמי בשמן ככה שכל מה שחסר זה הפירורי לחם והיא שניצל אנושי, אני התעסקתי בלהישאר שפויה ולקרוא את שלוש מאות העמודים הנותרים לי.

אי אפשר להתעלם מהעובדה שזה ספר שובה. הכתיבה עניינית וקולחת והדמויות שובות. הסופר מראה בפשטות את הטמטום האנושי מצד אחד וחוכמת החיים מצד שני. מכניס אותנו לסיעור מוחות בין הדמויות ומראה לנו כמה וכמה פתרונות גאוניים לשרשרת הבעיות שטווה במשך הטרילוגיה.

בספר הזה תוכלו למצוא את ליסבת סלאנדר לרוב בבית חולים, מתאקלמת מירייה בראש, בכתף, ואיפשהו ברגל. סובלת מחום ומכאבי ראש מובנים למדיי ומחור בגולגולת.
איי שם בהמשך המסדרון, נחשו מי נמצא? לא אחר מאשר סלה. (ספויילרים לאלו שלא קראו את הספרים האחרים, מעכשיו בערך) אביה, שאיי שם בעבר ניסתה להשמיד עם פצצת תבערה (הו... הימים הטובים).
ליסבת לא יכולהל ומר את האמירה הצינית "חסר לי", כי כל הדברים הגרועים קורים לה. בנוסף לעובדה הקטנה שיש לה חור בגולגולת, היא מוכרזת כפושעת, מוכרזת כפסולת דין, ואו/כשתחלים מחכה לה עולם משפטי מורכב בעקבות האשמות נרחבות בתקיפה, רצח, ניסיון רצח, וכו'. אה, וגם, כנראה שיחזירו אותה למוסד לחולי נפש. או כמו שאני בטוחה שהיא הייתה מכנה - בית פסיכים.
ובל נשכח את "רופא הפסיכים" הנתעב שהכניס אותה לכל זה (ששכחתי את שמו), שמנסה להכניס אותה לעולם הזה שוב ולהרשיע אותה כחולה בנפש.
כמובן, שהאח שלה שגם את שמו שכחתי (שוודים והשמות שלהם... הו לעזאזל) מסתובב חופשי ולאף אחד אין שמץ איפה הוא.

קודם כל, הנה כמה מסקנות שבאו מהספר.
- למסמר אנשים לרצפה זה אדיר.
- לקבל חור בראש זה לא כזה אדיר כמו שחשבתי.
- הספר הזה מלא בתוכניות חכמות שהאיטיליגנציה שלי פשוט לא מספיקה כדי לזמום אותן.
- ליסבת היא דמות גאונית.
- מיכאל בלומקוויסט (או: בלבלבלבומקוויסט, כמו שאני אומרת את שמו בקול) הוא זונה ממין זכר (הביטוי הזה נפוץ בזמן האחרון).

שמתי לב שמישהו העיר באחת הביקורות שיש אנשים שיאמרו שהספר מסורבל בגלל עניינים משפטיים - HELL NO! - אוף, קשה לי להבין מבוגרים. אני ילדה והעניינים המשפטיים דווקא הפכו את הספר למרתק ומושך במיוחד. אניקה (אם זה השם שלה... שוודים =.=) שלפה משפטים שעשו לי חשק ללכת לעולם הבא, למצוא את הסופר, ולצעוק לו "כל הכבוד!!" תוך כדי מחיאת כפיים! וחוץ מזה, החלק המשפטי תרם לעלילה והוסיף לה חלק ענייני, קר, גאוני, ומרתק לסיפור. ממש נתן לספר פן אחר.

אה, ואגב. כל הסיפור רציתי לתת למיכאל סטירות ומכות כואבות למיניהן. אז הנה אני אעשה את זה פה -
סטירה בעיטה בפרצוף ברכייה בפרצוף ריסוק לסת עם פטיש אצבעות לעיניים ברכייה לאזור הכואב ההוא.
והרשימה ממשיכה וממשיכה.

אל תבינו לא נכון, אני אוהבת את ליסבת. אין לי בעיה שהוא עוזר לה. אבל למה הוא חייב להיות כזה... אוף... לא יודעת! יש משהו בדמות הזאת שפשוט מתסכל אותי ><