מוות, מה קורה אחרי המוות, כולנו חושבים על זה, כולנו מתעסקים עם זה, או מתעלמים מזה..
ויש מי שכותב על זה -
טושה גפלה המציא עולם שלם, העולם של אחרי, זה לא גן עדן, זה לא גיהנום, זה פשוט סוג של עולם מקביל שיש בו רק מתים.
הספר גרם לי לעבור סוג של גיהנום וגן עדן בעצמי, מצד אחד יש קטעים איומים בספר - משעממים, משמימים, ארוכים בעלי תיאורים מרדימים. מצד שני גן עדן - מתח, הסתבכות, התרה והתרגשות קלה.
להגיד אם אהבתי את הספר? - תלוי באיזה עמוד תפסתם אותי.... היו עמודים שחשבתי לעצמי שזה ספר מומלץ, ועמודים שחשבתי ספר נוראי.
אבל אני הכנסתי את עצמי לתסבוכת הזו, ידעתי את זה עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הספר- כמו תמיד לפני שאני בוחרת ספר מהסיפרייה הפרטית שלי או מחנות הספרים הקרובה לביתי, אני קוראת ביקורות.
והביקורות היו מבלבלות מצד אחד אוהבות מצד שני שונאות.
וכולם צדקו.
אז למה בעצם נתתי לספר 4 כוכבים?
מכמה סיבות- סיגנון הכתיבה של טושה גפלה הוא גבוה, מעט מתנשא מעל הקורא שלו מצד אחד(ויש הרגשה שהוא כל כך אוהב את סיגנון הכתיבה שלו עד שטושה גפלה אפילו הכניס סוג של ביקורת אוהבת על עצמו באמצעות תיאור של סופר מוצלח הגובל בגאונות שאחת הדמויות בספר אוהבת ומעריצה,ומקבלת מקום של כבוד ותיאורים אורכים מידי של סגנון הכתיבה שלו הגאוני כבר אמרתי?), מצד שני הוא נוגע בנושא בצורה מרתקת ושונה מכל הספרים שקראתי עד היום. הוא מרבה לכתוב על נושא המוות, למי שקרא גם את היום שבו המוזיקה מתה (שהוא ספר מדהים בעיני ואחד הטובים של הסופר).
הוא בוחן את נושא המוות ומלכלך איתו את הידים, מצד אחד העולם שהוא ברא הוא גאוני ומרתק, מצד שני ההתעמקות שלו בפרטים ובחוקים של העולם הזה, זה פשוט מייגע ומעייף ברמות שאתה רוצה לדלג על עמודים שלמים שמתארים אך העולם עובד, ותאמת לא כל כך מעניין אותי- אם זה היה עולם אמיתי שיש מצב שאגיע אליו יום אחד אולי הייתי מתעסקת בזה ומשננת, אבל זה לא, זה עולם בדוי אז למה להיכנס איתי לספרי החוקים שלו...
שורה אחרונה- זה כן ספר טוב. הטוויסטים טובים מעניינים, הדמויות מרגישות אמיתיות ואנושיות ומרבית התיאורים ציורים ומעיינים.

אהבה ממשפט ראשון, כבר במילים הראשונות של הספר, הוא תפס אותי, ותפס אותי חזק, כמו שאף ספר לפניו לא הצליח.
סיפורה של משפחת ארמוזה לקח אותי למחוזות נפלאים, לקח אותי לטיול בעיר ירושלים, בכתיבתה העוצמתית של ישי-לוי יכולתי לראות את העיר לטייל ברחובות, להריח את ריחות השוק ולהיות חלק מהמשפחה,ישי-לוי מכניסה אותנו לתוך עולם נפלא של העיר ירושלים, של פעם, של השוק השוקק חיים ולחילופין הריק מאדם, הרגשתי שאני כאילו חיה את התקופה עם הדמויות הכל כך מרתקות, אכלתי איתן ארוחות, רעבתי איתן כאשר היה מצור, דאגתי להן, שמחתי איתן.
הסיפור של ארבעה דורות במשפחת ארמוזה מסופר בצורה מרתקת להפליא, כאשר הוא נפתח עם המספרת גבריאלה ומתפתח לרומן היסטורי מופלא שסתיים עם גבריאלה, אחת הבנות לשושלת ארמוזה. כאשר כל דף נחשף עוד פרט מהמיסתורין והסודות של המשפחה.
משפחה שבה הגברים לא אוהבים את הנשים שלהן, משפחה שבה הנשים הן חזקות ודומיננטיות.
העברית מעורבבת בספניולית הזכירה לי את משפחתי שלי את מילותיהן של דודותי, זה העלה בעיקר געגוע אליהן. למאכלים המופלאים והטעימים למשפטים המשעשעים טרונצ'ו דה טבריה, חמור גדול, וכד' הן רק חלק מהדברים שהעלו חיוך על שפתי כאשר נזכרתי במשפחתי שלי ובשפה המיוחדת הזו שדיברו אצל דודה שלי בחצר, כאשר כל השכנות היו מתקבצות אצלה לכוס תה ומדברות שעות על הכל ועל כלום.
זה סיפור עצוב ומצחיק, שגורם לקורא לבכות ולצחוק, להתאהב ולשנוא, לכעוס ולמחול, ובעיקר להתרגש.
כל עמוד הוא עולם כל מילה היא מוקסמת.
קראתי את הספר בשקיקה, והנאה רצופה.
קראתי אותו לאט שלא יגמר לי מהר, וכשהוא נגמר בכיתי, בכיתי עם הבנות למשפחת ארמוזה, בכיתי כי הסתיים הספר.

ספר נפלא! כתוב בצורה שנונה, מצחיק, מהנה פשוט תענוג.
הרבה זמן לא יצא לי לקרוא ספר קליל, מקסים, פשוט כל כך.
הספר מעניין, זורם בצורה נעימה, לא כבד לא מכביד. ספר שפשוט כיף ומהנה לקרוא.
דון הדמות הראשית פשוט מקסימה בעיני, התהליך שהוא עובר במהלך הספר מעניין בצורה מרתקת.
בהתחלה שקיבלתי את הספר היתה לי להתלבטות לגבי הקריאה בו,השם שלו לא ממש משך אותי אבל ההמלצה שקיבלתי היתה כל כך חמה שהחלטתי לשים את הספר שקראתי באותו זמן בצד ולקרוא את פרויקט רוזי.
בהתחלה של הקריאה לא התחברתי, הדמות הראשית דון נשמעה לי והצטיירה לי כבדה ולא מעניינת, ולאחר פרק שניים זה הפך לכל כך משעשע שלא יכולתי להפסיק לקרוא, הדיאלוגים מצחיקים, הדמויות צבעוניות ונפלאות, ההתפתחות מעניינת והרגשתי ממש חלק מהסיפור. נשאבתי לתוך הסיפור של דון.
הסופר מצליח להעביר את דרך החשיבה של דון ועולמו הפנימי בצורה נפלאה בעיני, זה לא דבר כל כך פשוט להעביר דמות כל כך שנויה במחלקות כל כך שונה מהדמויות הרגילות, לא כל יום יוצא לקרוא על אדם שלוקה בתסמונת אספרגר וזה היה כיף לראות צורת חיים אחרת, דרך חיים שונה, שאני לא בטוחה שאפשר באמת לשנות אותה כמו שהיא השתנתה בסיפור, אבל אולי הכל אפשרי, מה אנשים לא עושים בשביל אהבה? אך מרגישים את זה בעצם? אך אנחנו יודעים שאנחנו מרגישים אהבה?
הנגיעה בנושא ואך שדון מסתכל על סרטים רומנטים ומערכות יחסים ורגשות היתה מרעננת ונעימה לקריאה.

התחלתי לקרוא במקרה את הספר בדיוק לפני נסיעה לפריז, קראתי את רובו בעיר, כך שהספר היה מאוד ריאליסטי עבורי.

הספר מספר שני סיפורים במקביל שלאט לאט נפגשים עד שמתאחדים לסיפור אחד. אהבתי מאוד את הסגנון הזה שבאמת מתאים לסיפור ויוצר מתח בקריאה, מה שיוצר בעצם את העובדה שקראתי את הספר תוך פחות משבוע. אבל לא נתתי לספר ציון מצויין... הסבר בהמשך.

הספר מספר סיפור שבעצם לא יצא לי להתקל בו עד היום, השואה בצרפת. אני מודה שהייתי בורה לחלוטין בנושא שהייתי צריכה לעשות בדיקה בגוגל לבדוק את הסיפור האמתי מאחורי הספר. והופתעתי לקרוא מה בדיוק קרה בפריז באותם שנים, ועד כמה הסופרת הצליחה להעביר את המציאות של קיץ 1942 בפריז.

הספר מרתק מעניין ובאמת כתוב טוב. אבל קרה לי מה שקורה לפעמים עם סרט, שרואים סרט ואומרים טוב, כאן הבמאי היה צריך להגיד קאט ולסיים את הסרט אבל הסרט עדין ממשיך. כך גם קורה עם הספר, עוברים את השיא של הספר את המפגש של שני הסיפורים של שרה ושל ג'וליה אך הספר ממשיך, וכאן האמת קצת התבאסתי, כי היתה הרגשה שהספר היה צריך לעצור בנקודה מסויימת, אבל אז קופצים לנו בזמן כדי לתת לספר סגירה מושלמת שלא ישארו לקרוא חלילה שאלות.
ואני שואלת למה? למה היא היתה צריכה להמשיך לכתוב ולתת לי מענה למה קורה בעתיד למה לא להשאיר לי את זה פתוח לפרשנות שלי, לתת לי להשלים את הספר בראש, לכן הספר הוא לא מצויין בעיני, הוא מצויין עד שלב מסויים ואז זה יורד לספר טוב. וחבל כי זה מה שהכי נשאר עם הקורא. הסוף של הספר, ובמקום שהסוף יהיה עוצמתי, מזזעזע ומטלטל הוא מוריד הילוך נרגע ומסיים בקול של סגירה שקטה ואיטית של הדלת. וזה הרס את חווית הקריאה מבחינתי.

זה לא קורה לי הרבה,

לא סיימתי את הספר וכנראה לעולם לא אסיים אותו.

אולי יום אחד אנסה לשוב ולקרוא בו.

הספר הוא פשוט סיפור. אגדה.

הזקן חי חיים טובים, טייל בעולם, למד שפות, שתה יי"ש עם נשיאים של מדינות גדולות, ותמיד בטעות עשה איזו שטות שגלגלה אותו למקום אחר.
האמת לדעתי הזקן הוא פשוט סוג של אוטסיט, אין לו טאקט וגם לא שליטה עצמית, הוא אומר מה שבא לו למי שבא לו, בלי לעשות יותר מידי חשבון לאף אחד ולא מתרגש מכלום, ובטח שלא ממות.
הוא לא לקוח כלום ברצינות ורוב הזמן הסיפור שהוא מספר נשמע כמו המצאה אחת גדולה או יותר מזל משכל.
בדרך מצטרפים להם חברים נוספים, שכולם כמעט נופלים בקיסמו של הזקן, ולכולם יש מקום חם בשבילו בלב, הוא דואג להם כי לא ממש אכפת לו מעצמו, הוא לא לוקח את החיים שלו ברצינות, הוא מוצא קסם וחיובי בכל דבר שאליו הוא נקלע. בעיקר אם יש שם יי"ש הוא מאושר, וגם אוכל לא יזיק. כל השאר זה מותרות.
נראה שכל הספר נכתב בציניות אחת גדולה (או אולי זה הסגנון כתיבה שם..), הומור קרש. אבל אהבתי ספר חמוד. הספר לא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות וגם אתם לא צריכים לעשות כך, תקראו אותו בשביל ההנאה מהסיפורים לא בשביל הפואנטה (שאין).

אהבתי את הספר, שנאתי את הספר.
הספר נוילנד מאוד מעניין, הוא סיפור בתוך סיפור, שיש בו סיפור.
ועם זאת, הוא משעמם מאוד.
הוא ספר ארוך. הרבה דמויות, הרבה היסטוריה, הרבה קרה וקורה.
הוא שונה מכל הספרים שקראתי עד היום מאשכול נבו, אבל אני לא אוהבת להשוות בן ספרים. כל ספר הוא עולם.

הסיפור מסופר מכמה נקודות מבט שונות. ויש בו מספר רב של משתתפים.
יש את ענבר, אמא שלה חנה שגרה בגרמניה, ולילי הסבתא ניצולת השואה.
מנגד יש את דורי ואת אבא שלו מני שהחליט לטוס לדרום אמריקה.

אלו הדמויות העיקריות כאשר יש גם את חבר של ענבר אישתו של דורי סבא של דורי וכו'

הספר נפתח בהחלפת מיילים בין ענבר לדורי ואז חוזרים חודש אחורה בזמן, כאשר דורי מחפש את אביו שנסע לדרום אמריקה ואבד בינהם הקשר.
ענבר יוצאת לגרמניה להתאוורר אצל אמא שלה.
שניהם נפגשים בדרום אמריקה (לדעתי בצורה קצת לא ריאלית ולא הגיונית).


*סוג של ספויילר....
לקראת סוף הספר כאשר ענבר ודורי נפרדים לשלום, הם מסכמים ביניהם לא להחליף מספרי טלפון או מיילים, אבל אך שהוא הם מדברים במיילים מה שנראה לי הזוי ומוזר....
אך זה בדיוק קרה??
וסוף הספר הפרק האחרון, קצת מיותר לדעתי. והעמוד האחרון. מאכזב ולא ברור.
מה רצה הסופר לתת לי / להגיד לי בסוף?
אין לי מושג.. כי זה מאוד לא ברור.
סוף שלא משאיר חשק לעוד, לא סגור, לא פתוח, לא בדיוק סוף וזה מאכזב.
אשכול נבו אמר שזה הספר שהוא תמיד רצה לכתוב וזו כנראה הסיבה לתוצאה כזו. הוא בישל את הספר יותר מידי זמן שיצאו לו כמה ספרים בספר אחד.
ולא ברור לי למה הוא כל כך רצה לכתוב אותו, מה המסר? מה הרעיון? מה הסיפור?

זה ספר בסדר רק בגלל שהוא מתחיל טוב, טוב מאוד, אפילו לא הבנתי למה כולם מאוכזבים, וככל שהספר התקדם הבנתי, ואז אחרי נפילה להתום, זה שוב התרומם לקצת והתרסק שוב.

לסיכום:
התחלה מצויינת של ספר, מרתק כתוב טוב וסחוף, ואז נגמר הסוס ולכן זה ספר שמרגיש ארוך מידי, הרבה מידי דמויות וסיפורים שיש מסביב שיכולים למלא ספרים משל עצמם, תיאורים מתישים שחלקם חוזרים על עצמם.

כשסיפרתי את התקציר לבעלי הבנתי שזה ספר בסדר.
הוא לא טוב ולא רע.

לדעתי:
הסיפור של לילי מאוד מעניין הוא היה יכול לעומד בספר משל עצמו, היא הדמות שאני אישית הכי אהבתי, היא לא חוסכת ביקורת מאף אחד אומרת את אשר על ליבה. הדמות הכי עגולה ומורכבת מכולן. הסיפור שלה היה הכי מעניין לדעתי.

הספר הזה עשה לי געגועים לישראל שלא הכרתי, לישראל אחרת,
ישראל שבה בתל אביב לא נעלו דלתות וכולם הכירו את כולם, ושכונה היתה בית ושכנים בבנין היו מכירים אחד את השני.

הספר הוא לא יצירת מופת, זה לא ספר שמפיל אותך מהרגליים ומשאיר אותך בלי אוויר לנשימה. אבל יש בו משהו שלא נותן לך להפסיק לקרוא.

ההתחלה היתה מעט חלשה מבחינתי אבל אחר כך זה רק הלך והשתפר, זה הרגיש מעט כמו אוטוביאוגראפיה או כמו קריאת יומן.

זה ספר פשוט, עם סיפור פשוט על אנשים פשוטים. שקורים להם דברים מעניינים והחיים שלהם משתלבים בחיים של אחרים בדרך זו או אחרת.
שבאמצע יש סוד של אחת הדמויות שמתגלה לקראת הסוף.
מי שמספיק אינטיליגנט יכול די להבין לבד את הסוד ובכלל את השתלשלות האירועים בספר, הם לא מוסתרים במיוחד ודי ניתנים על מגש, אבל זה לא באמת מה שחשוב בעייני, מה שעניין אותי בספר, זו ההתמודדות והיכולת של הדמות הראשית להכיל את כל מה שקורה מסביבו, הוא אומנם קצת תמים ואיש טוב, טוב מידי.
אך שהוא מתמודד עם הדברים ומה שקורה בסוף. היה מעניין.

התלבטתי אם לתת ציון של ספר טוב או ספר בסדר.
אני מניחה שבסוף זה תלוי באם אני אזכור את הסיפור ואת הספר או לא. כי הוא לא נחרט והשאיר ממש חותם.
אבל הוא היה יפה ומעניין.
אז הוא ספר טוב.

כדאי לקרוא למי שאוהב ספרים פשוטים ונחמדים.
ספרים על ארץ ישראל הישנה והטובה. שהכל היה יפה ותמים.

"לזוז היה הרבה יותר קל ממה שאנשים חושבים, זה ההישארות במקום שמעייפת כל כך"

המשפט הזה מהספר, לא יוצא לי מהראש.

כשהתחלתי לקרוא את ספר הביכורים של שגיא תומר, לא ציפיתי להרבה אבל בלי להרגיש נסחפתי לעולם של משפחת להבי. הזדהתי איתם, צחקתי איתם, בכיתי איתם. בעיקר בכיתי איתם. ומזמן לא בכיתי בספר.

הקלות הבלתי נסבלת שבתוך שניות העולם שלך המוכר, הידוע, הטוב יכול להתהפך ולהתמוטט. זה יכול לקרות לכל אחד. וזה קורה במציאות שלנו. אי אפשר שלא להזדהות עם הסיפור. עם העולם שאליו הם נשאבו, מן מערבולת שאי אפשר לצאת ממנה בכזו קלות, ובכל פנייה יש נפילה נוספת, התמוטטות שמובילה להתמוטטות.

כל הספר חיכיתי לאות - לסימן חיים.

הספר בנוי בצורה נפלאה, מדוייקת, מעניינת וחדשנית.

הפרקים בנויים בצורה נפלאה שכל פעם הקורא מקבל עוד קצת מידע על האנשים, הדמויות בסיפור, ואי אפשר לנתק את המחשבה של מה אני הייתי עושה אם הייתי היא, מה הייתי חושבת, אך הייתי מגיבה. ובעיקר רציתי לדעת אך זה יגמר.
מה יקרה בסוף. ואהבתי את הסוף הוא היה מושלם מבחינתי.
סוף לא מאולץ, לא מתחכם ובטח שלא צפוי.

אחד הספרים היותר טובים שקראתי בזמן האחרון מסופר ישראלי. אי אפשר להפסיק לקרוא אותו....


ואם זה לא ברור... הספר מומלץ בחום.