שגיאות גאוניות הוא ספר כ"כ אנושי, מרתק ומעניין.
הספר עוסק התחומים רבים מעולם המדע, היות ואני מגיע מתחום המדעים,התחברתי לנושאי הספר שריתקו אותי מאוד. אולם אני מניח שספר זה לא יהיה פשוט לקריאה ואולי אפילו חוויה לא נעימה בלשון המעטה עבור אנשים שאינם מכירים לפחות באופן בסיסי מושגים מתחום הביולוגיה והכימיה.
וזה מתחבר למה שאכתוב עכשיו הרגשתי 'בבית' כאשר דנו על צורות התורשה מנקודת מבטו של דרוון, על לורד קלווין ומבנה ה- DNA ע"פ פאולינג אולם היה לי די קשה החלקו האחרון של הספר שעסק באלברט איינשטיין - קוסמולוגיה, תורת היחסות הכללית תחומים זרים לי שאינני בקיא בהם. ספרים כאלו צריכים כנראה להיות כתובים בצורה ברורה יותר לקהל הרחב.

ספרד של המאה ה- 16, הסימפטומים הראשוניים לסופה של האימפריה הספרדית עקב העלייה וההתחזקות של הלותרנים באנגליה ובצרפת. ובדרום ספרד פודנמנטליסטיות מטורפת של שתי הדתות המונותאיסטיות הגדולות הובילה לבסוף לשפיכות דמים המונית ומיותרת (לפחות מנק' המבט האתאיסטית שלי).
'היד של פאטימה' יכל בקלות להיות רומן היסטורי מוצלח ואיכותי - אבל לא.
חלקו הראשון של הספר המתאר את 'מרד המוריסקוס' של אבו חומיה וזהו חלק מעניין ביותר ובשלב זה הרגשתי כי זהו ממש ספר המשך ל-'קתדרלה ליד הים' - יצירת הביכורים האדירה של אותו סופר (אידלפונסו) על הפדואליזם בממלכת קאטלוניה במאה ה- 14.
מעבר לחלק הראשון, הופתעתי לגלות כמה ניתן להרוס פתיח מצויין ע"י מריחה מיותרת של השתלשלות העיניינים.
חלקי עלילה כ"כ לא רלבנטיים שהתפרסו על כ"כ הרבה עמ' בעיירה הציורית קורדובה ניפחו את הספר לכמעט 900 עמ' והפכו אותו בשלב מסויים לבלתי נסבל, רק שיגמר כ"כ חבל.

האוקיינוס בקצה המשעול מזכיר ולא במעט את ספריו האחרונים של גיימן שעלילתם מתוארת מנקודת מבטו של ילד דחוי חברתית בעל דמיון מפותח במקרה הזה הילד גם חובב ספרים.(אולי הגיבור האנונימי הוא גיימן עצמו?)
ביקורות הספר היו מבטיחות מגזינים ועיתונים נחשבים הרעיפו והשביחו. ספר השנה לשנת 2013 באנגליה?? - לי זה נראה קצת מוגזם.
'אלים אמריקאים' הוא ללא ספק היצירה הטובה ביותר של גיימן וישנה מין תחושה שזהו גם 'הפיק', השיא ממש כמו האלבום ה'שחור' של מטאליקה שכל מה שבא אחריו היה פחות טוב וזה בלשון המעטה...
ה-'דור החדש' אחרי 'אלים אמריקאים' הוא דור של ספרים דקיקים,(בעלי מאפיינים זהים מאוד בסגנון העלילה) סגנון העלילה השתנה אך לא סגנון הכתיבה.
ישבתי בסלון החדש שלי והתחלתי לקרוא את הספר הדקיק וסיומו יצאתי עם אוקיינוס של שאלות. משהו פה לא מלוטש מספיק טוב, חסרים פרטים מהותיים, משהו לא ברור שם בחוות המפסטוק.. Hemp-stock רמז לשימוש בחומרים נרקוטיים - מה שבטוח ברור שזה גיימן.
אי אפשר להתווכח הכתיבה של גיימן היא יוצאת דופן ומה שהכי חשוב לי בסופר זה הייחודיות- הוא יחיד במינו.
אולי גיימן מנסה להעביר לנו מסר, שהעלילה היא לא האישיו- (איזה עלילה עשירת רבדים אפשר לכתוב בספר דקיק של 199 עמ'?)
התחושה הנעימה , הכתיבה הכ"כ ייחודית, המשפטים והתיאורים שמחזירים אותנו לילדות זה העיקר, אולי- אני סתם מנחש.
כאשר סיימתי את הספר הגעתי לשלוש תובנות:
1- הדור החדש והדקיק של גיימן הוא 'סביר'ואולי גם פחות מזה אם משווים אותו ל-'אלים' ולעידן שלפניו.
2- כאשר ייצא ספר חדש של גיימן, גם אז ארוץ ואקנה אותו ובכך אשלשל לחשבונו של גיימן עוד 1/2 ליט"ש .
3- בסופו של דבר הספר היה נחמד.

עוד ספר טוב וקולח ב- 24 שעות!
עלילותיו של פרופ' רוברט לנגדון והפעם סביב 'הקומדיה האלוהית' של דנטה.
דן בראון ממשיך לסקרן למתוח ובעיקר להעשיר את ידע הקורא ביצירות אומנות, סמלים ובכתות מוזרות.
אין מה להגיד ספר רביעי בסדרת 'לנגדון' (הג'ימס בונד של בראון) ואנחנו (אני ואישתי) כבר מחכים לספר הבא.

אלף עמודים? מה. זה הוא יותר ארוך מהראשון???

פתאום ספר פחות מוצלח.... צינורות זה לא.

חניבעל מקור הרוע הוא למעשה הקדמה לשתיקת הכבשים.וכמו התחושה שהסרט מיותר בעקבות מיצוי אופיו ודמותו של חניבעל, כך התחושה גם בקריאת הספר.
הרבה תיאורים מזוויעים בתקופת מלח"ע השנייה וילד קטן שגדל בצילה עד שהופך להיות חניבעל הנורא. שורה תחתונה אפשר לקרוא/לוותר.

הספר מכיל יותר מידי פרטים שחוזרים על עצמם שוב ושוב עד כדי התשה מוחלטת של הקורא (שני ירחים צפים בשמיים, עץ הזלקובה המגלשה וכו' וכו'). בסופו של דבר בספר זה מסתיימת העלילה, המטרה הוסגה וחלומם של הגיבורים הוגשם אך עדיין נותרנו עם סימני שאלה.
אני אומר לא כל יצירה שמסתיימת בסימני שאלה מחייבת ספר המשך. ולכן במקרה הנ"ל מוטב היה לו הסופר היה מוותר על החלק השלישי או הספר השני(תלוי איך מסתכלים על זה) של היצירה 1q84.

כאשר קראתי את התקציר והבנתי שהספר מתאר רומן בצל מלחמת העולם הראשונה, הבנתי שאני חייב לקרוא..יש לי בורות מסוימת בכל הקשור למלחמת העולם הראשונה (בניגוד לשנייה) ולכן ראיתי בספר הזדמנות להשלים את החומר החסר. :)
הסופר הוולשי ידוע באומנותו לכתוב רומנים עבי כרס וכך גם הספר הזה...ארוך מאוד אבל בהחלט זורם ומרתק.
ועכשיו בחזרה למלחמה: קצת מוגזם המעורבות של כמעט כל גיבורי העלילה בשלבים מאוד קריטיים של המלחמה..הרי אלו דמויות פרי יוצרו של הסופר והדיאולוגים שלהן עם דמויות היסטוריות אמיתיות יוצר סוג של הגזמה.
לדעתי היה אפשר למצוא מקום להתייחסות לחברות נוספות במלחמה כמו האימפריה העותמאנית שלא הוזכרה כמעט, אחרי הכל בכל זאת ספר של 900 עמ'.