ריחה וטעמה של הגויאבה

את יהושע קנז, קראתי בנעורי בספרו אחרי החגים, המספר על מושבה אחת בתקופת המנדט, הדומה לזאת שאבי נולד לתוכה, וגלה ממנה להיות פועל בחיפה, מה שגרם לו געגועים גדולים, למחוזות ילדותו, לאדמה ולאנשי המושבה. ערגה של מי שנעקר משורשיו, אך התקשה לטעת שורשים חזקים משלו. אבי כמעט לא נתן דרור לגעגועיו, היו אלו התחושות שניצבו בנינו, שתיקות ארוכות, ומעט סיפורים קטועים שסיפר על ילדותו, או גם עקבות שהותיר כרמזים לתחושותיו באמצעות מעט מספריו. לעתים הוא קרא ימים שלמים בספר אחד, כמו באחרי החגים של קנז - בו ערג לנופי ילדותו והתגעגע להם בבדידותו.

אבי הוריש לי, מבלי שרצה ומבלי שאני בקשתי, לא מעט מאישיותו המופנמת, בה הגעגועים והבדידות הם יסודות מעצבי חיים.

קריאה בספריו של קנז על המושבה של פעם, היא עבורי מסע לנופי אבי שעברו מהעולם, אותם הכרתי בילדותי, ומסע פנימי להבנת נפשו ונפשי. מסע כפול הקורם עור וגידים דרך סיפוריו האינטימיים והמכשפים של קנז ובשימוש בעברית היפה והמענגת שלו, הבוראת יופי נשגב, לתיאור הזיכרונות הנאחזים במגוון תחושות רחב, ריחות, טעמים, נופים ואנשים, השייכים לעולם שדהה ואבד בזיכרוני, השב לחיים. כעת אני מדמה לעצמי שיחות עם אבי, שמעולם לא הצלחנו לבטא בשלמות.

המושבה של קנז, מסופרת דרך עיניו של נער רגיש, באמצעות סיפורי חניכה, בהם הוא רוקח תערובת של כאב, שמחה, גאווה ורגעי בושה, אותם חווים גיבוריו, חלקם חיים בשוליה, כנחמה הזונה, כך כינו אותה ילדי המושבה, משום כמיהתה למעט חום ואהבה. בקצה השני של המושבה, מתגורר פסח, נער מתבגר הגדל בבית גווע בעוני וניוול, מתקשה בלימודיו ודחוי על ידי בני כיתתו. קנז מצליח להציג את צדדיו האחרים והיפים של ילד הפרא הג'ינג'י, לו עקרונות ותום לב. הוא יפגוש בנחמה, לרגעים ארוטיים מכמירים בעוצמתם, שרק קנז במילותיו יכול ליצור.

כניגוד למפגש עם נחמה, פסח יפגוש בנעמי המעט מגושמת, הקוראת בדד שירה מעציבה והמאוהבת בסתר באלי הספורטאי הנערץ על בני הכיתה, הלוחץ אקורדיון ומרקיד לצליליו את החבורה במנגינות רוסיות נוגות, ולבו נתון לאחרת. מפגשם של פסח ונעמי, הוא רגע חד פעמי, מכמיר המבטא ברגישות ועצמה את בדידותם ועצבותם הממארת של גיבורי קנז, הבאים אומנם ממושבה אחת, אך כמו המושג ישראל האחרת, מתקיים בה עולם אחר, בו חיים אלה שהם מושא ללעג, ואחרים ששווים פחות בעיני החבורה ובעיני עצמם. למרות שהם משתדלים, הם נשארים לשאת את כאבם בבדידות חונקת ומייסרת, שיש בה קורטוב גאווה מנחמת למי שהשלים עם גורלו.

קנז מעניק בתיאוריו סוג של חריפות מדגדגת, כמו ריחה וטעמה של הגויאבה, המשולבים עם רגישות ותובנות מעניינות על החיים והנעורים. באמצעות גיבוריו קנז שואל שאלה גדולה, באיזה אופן הורינו והאירועים שחווינו בנערנו, עיצבו את אישיותנו הבוגרת? את חלקן של התשובות הוא מותיר לנו.

נניח שכדי לכתוב ספר טוב, צריך שני דברים - סיפור טוב וכישרון כתיבה. סיפור טוב לבדו, בלי כתיבה טובה, יעורר אולי הערכה כלפי הטקסט, או התפעלות, אבל הוא לא יעורר הנאה או חיבור עמוק, קצת כמו אוכל יוקרה ממטבח צרפתי - זה מרשים, זה מפואר, אבל צריך להודות שבסבירות גבוהה זה פשוט לא טעים. מצד שני - כתיבה טובה בלי סיפור טוב, בלי בשר עמוק, תרגיש כמו ממתק - זה טעים, זה בסדר, זה מענג רגעית - אבל זה לא מזין. זה פרץ של אנרגיה בלי ערך תזונתי. השילוב המנצח בין שני הדברים יניב יצירה טובה, הגונה וראויה.

ויש ספרים כמו זה, שלוקח את כל מה שאמרתי ובועט בו, ובעצם מוכיח מעל לכל ספק שהשלם גדול מסכום חלקיו. הוא מוכיח שעל כל מנה, על כל יצירה, צריך להוסיף כפית של איזה "חומד סודי", שבלי מתכונים, בלי מילים, בלי חוקיות - יהפוך את הטקסט הזה למופלא באופן שמייתר את החלוקה והפירוק שלו לגורמים. ככה, לא צומחת רק יצירה טובה, הגונה או ראויה, אלא יצירה כזו שכשסוגרים את הספר בסוף נשענים אחורה ובוהים באיזו נקודה בחלל, ומרגישים את האיברים הפנימיים מחייכים; שהקריאה בו מרגישה פתאום - גם לחורשי דפים זריזים כמוני - לא כמו תשומת לב 'מרחפת' באופן אחיד מעל לדפים, אלא כשחייה עמוקה בתוך הנייר - כזו שמרגישים בה כל מילה, ורוצים להתעכב, וזה מעבר למבריק או נבון או יפה או מרגש, זה יותר כמו מדויק או עילאי או פשוט אחר.

והוא קרוב למושלם. הוא מתאר לאורך 160 עמודים בסך הכל, על גבי ארבעה פרקים-חלקים, לא עלילה או סיפור בלבד - אלא משהו אחר לגמרי, נטול אגו, אותנטי וקרוב, שדומה יותר להתהוות של 'עצמי' - ממש כמו שכתב מנחם פרי באופן יוצא מן הכלל בגב הספר. הוא מלא, מלא, מלא באמירות מעוררות השתאות, בציטוטים מרגשים עד צביטת-לב, אלמותיים, כמעט תנ"כיים באיכותם. מלא ברגעים דקיםדקיםדקים כאלה, מיקרוסקופיים, בלתי-נראים כמעט של החוויה האנושית - והם-הם סוד הקסם שלו והם בדיוק הכפית הזו של החומר הסודי, שפשוט אין לו תחרות. אפשר להמציא סיפור, אפשר לחשוב על עלילה, אפשר 'לבנות' גיבור, אפשר הכל, אבל כאן מדובר בטקסט מאסכולה אחרת לגמרי, שמרגישה יותר כמו "רק אני אוכל לספר את זה ככה, בדיוק ככה". הרגעים הרגישים, השבריריים האלה שיש בו (שאני נמנעת אפילו מלהדגים או לדגום אותם כי זה מרגיש לי פירוק לגורמים, שכבר סיכמנו שלא שייך לכאן) - הם רגעים שרק יהושע קנז יכול היה לכתוב, ופתאום אין את התחושה הזו של "לעזאזל, זה טוב, איך אני לא כותבת ככה?", או "וואו, זה מבריק, כמה מעורר קנאה". זה פשוט אחר, כי זה שלו, וזה מעורר תחושה משונה של כבוד ויראה. הוא לקח תמונות מהבוידעם שנמצא באיזשהו יקום ממשי או מקביל - ותיאר אותן כמו שרק הוא יכול; מצא דרך לזקק דרך חוויה אחת לכאורה-פשוטה, כמעט בלתי נראית בזמן, את התחושה או את ההבנה הזו, הזו בדיוק, וכשקוראים אותה אפשר לרגע לחשוב שרק ככה אפשר וצריך לתמלל אותה. איזו היא 'זו' ומה זה 'ככה'? כשקוראים יודעים.

שלושת החלקים הראשונים טובים מהותית מהאחרון, וראוי לציין זאת. אני מודה למי שהמליץ לי עליו כי חשב שאוהב אותו, כי הוא בהחלט ארגן לי חוויה נפלאה וככל הנראה ארגן גם קוראת נלהבת לספרים נוספים של קנז.

יש שפה יפה ויש שפה יפה. זה כמו שיש בחורה יפה שכל יום מתי שקמה שמה איפור וקרמים ומסתדרת איזה שעה עושה פן ובוחרת את הבגדים שלה ומודדת כל הנעליים עד שמוצאת אחד שמתאים ואתה רואה עליה שהיא יפה אבל אתה רואה עליה גם כמה התאמצה בשביל שכולם יראו את זה ויש אחת אחרת גם יפה שקמה בבוקר זורקת על עצמה את הדבר הראשון שרואה ובכל זאת אתה מסתכל עליה שהיופי שלה הוא כמו שאומרים טבעי יעני פשוט ושלא התאמצו עליו אבל יפה. הסופר הזה יש לו שפה טבעית ויפה.

זה סיפור על אחד שגדל פה בישראל בזמנים ההם מתי שכולם עשו דברים ביחד יעני הלכו ביחד לגן והמשיכו ביחד לבית ספר והלכו ביחד לתנועה והיו רוקדים ריקודי עם ויושבים ביחד ושרים את השירים של ישראל עם אקורדיונים וחלילים וכאלה. הילד שמסופר עליו חי כל הזמן עם אנשים שהוא צריך להרגיש שהוא ביחד איתם. בהתחלה זה ההורים שלו ואחר כך זה הילדים מהבית ספר או מהמושבה שהוא גדל בה אבל הוא כל הזמן מרגיש לא לגמרי ביחד. הוא מסתכל עליהם והיה רוצה להרגיש ביחד יעני אחד מכולם אבל יש לו המחשבות שלו והוא לא יכול להפסיק לראות אותם רחוקים ממנו. בגלל שהוא מסתכל עליהם כאילו מבחוץ הוא מצליח לראות דברים שמבפנים קשה לראות אותם וזה קורה לו אפילו שהוא לא רוצה.

אני חושב שהסופר גדל בזמנים האלה שהיה צריך להיות כל הזמן כמו כולם ואני חושב שהוא רצה להראות שאפילו שיש בזה דברים טובים לא כולם חייבים להיות ככה. הוא מראה את מה שקוראים האינדיבידואליזם מתי שהדבר הכי חשוב היה הלהיות ביחד. אני חושב שזה ספר טוב בשביל כל אחד שהיה פעם בתוך קבוצה שהיה רוצה להיות ממש חלק ממנה אבל הוא הרגיש קצת בודד או קצת זר.

ספרות ישראלית יכולה להיות קסם. קנז בעיני הוא אחד הסופרים המדודים והמיוחדים ביותר שיש.
נטול מניירות ונטול תנועות. פשוט קיים.
ספר מדויק הוא ביטוי המתאים ככפפה ליד לספר מומנט מוסיקאלי על ארבעת פרקיו. מדוד במילותיו כאילו נספר בכמות מילים מתוכננת. אין אויר מבוזבז, אין נשימות מעבר למילים הנמדדות. קנז לא משחית את זמנו עבור אף אחד.
מדייק את המילה ואז שנית מזקק אותה עד שהיא מפלחת בתוך האדם הקורא, עמוק בגוף.
קוראי ספרים נודדים מזמן לזמן, תרים אחרי רבי מכר חדשים, אופנות קריאה וכתבים שונים.
קנז כהרגלו חוסך את האופקים והאופנה, מתעלם מהסגידה אחרי נביאי הכתיבה, הוא פשוט קובע את דרכו. מניח לפני הקורא את הטקסט, נושם מטריד, מחייב .מעביר את סיפורו בדרך המדויקת ביותר ,קרא אותי אם תחפוץ.
ארבעה חלקים יש בספר, כול סיפור נבנה באיטיות, פאזל של תמונה הנרקמת מול עיני הקורא, גוונים של נפש מהלכים קסם בין המילים, עד לרגע המכונן , זמן הפינאלה של האירוע, תמיד מתחולל אירוע, מתפורר,מפורר, משבית ועדיין אירוע.
לקנז יש כתיבה מהפנטת שאינה מאפשרת לנתק את הגוף מהראש. בקריאה של כתביו הגוף חש את הפורענות לפני הראש, נדמה שהגוף שחש את מורכבות התמונה, יודע מה אינו בסדר, מה צורך תיקון, אבחנה, ניתוח. כשהראש מתחיל להבין, הגוף כבר עמוק בפנים, בתוך האירוע, הלב הופך מטוטלת ,הדם גועש.
כתמיד נותרת לבסוף העווית השורטת שמשרטט קנז בגופנו.
"מומנט מוסיקאלי" הוא פסגה של כתיבה ישראלית מערערת ומהדהדת .בהחלט,הקורא נשאב למילים המדודות ,לא מתרשם מתיאורים מלהטטים, מסתפק בזויות החדות של קנז המשמשות לקורא כקולפן אנושי.
החלוקה לפרקים והפסיפס העדין בניהם מאותת עבורנו הקוראים על ספר שהוא למעשה אנחנו.
מבט לתוכנו. תשקיף אלינו.
קנז מודד את ספריו לאורך רגעים ארוכים, הגיבור נוצר ומתעצם למול עינינו .במומנט מוסיקאלי הגיבור נלווה על ידי גיבורים שונים שמעצימים את בדידותו, גיבורים שונים שמרפדים את בגרותו. נוכח ליד הסימפוניה המוסיקאלית ועוצמתה , נוכח מעורב מול הנריק השונה, מתכווץ למול הוריו. תוהה פני ההתבגרות. מעצב את אישיותו ליד חברי ילדותו, פסח ואלי.
משקיף מתבונן,לרגעים תפקידו כחוט חשמל המעביר את הזרם אל הקורא .
בעיני הספר האינטימי ביותר של קנז מה שיכול להוות בעיה לקורא כפות שחייב להתפלש באינטימיות השקופה בספר.

בספר מתוארים מספר מצבים מתקופת הילדות וההתבגרות על רקע תקופת טרום המדינה ושנותיה הראשונות. הספר מחולק לארבע סיפורים או פרקים. שמו של הספר לקוח מהפרק הסיפור השלישי. בכל ארבעת הפרקים שזור המומנט המוזיקלי. המצבים והסיפורים הינם על רגשות הילד המתבגר תובנותיו על הסובבים אותו, משפחתו, חבריו ובני כיתתו. עדינות מרגשת המועברת בעברית לעילא. לאו דוקא ספר על התאהובויות ראשונות, אלא על ראית העולם הראשונית והקרובה מנקודת המבט הילדותית והמתבגרת. קיים מקצב פנימי לסיפורים - מומנט מוזיקלי.

ספר מקסים.
הרגשתי כאילו קנז מצא קופסה עם סרטי שמונה מילימטר שצילמתי ללא ידיעתי בילדותי ותיסרט אותם כמחווה ביישנית ל'אני' שנמצא בכולנו.