ביקורת ספרותית על מומנט מוסיקלי מאת יהושע קנז
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 27 במאי, 2019
ע"י Paper Jam


נניח שכדי לכתוב ספר טוב, צריך שני דברים - סיפור טוב וכישרון כתיבה. סיפור טוב לבדו, בלי כתיבה טובה, יעורר אולי הערכה כלפי הטקסט, או התפעלות, אבל הוא לא יעורר הנאה או חיבור עמוק, קצת כמו אוכל יוקרה ממטבח צרפתי - זה מרשים, זה מפואר, אבל צריך להודות שבסבירות גבוהה זה פשוט לא טעים. מצד שני - כתיבה טובה בלי סיפור טוב, בלי בשר עמוק, תרגיש כמו ממתק - זה טעים, זה בסדר, זה מענג רגעית - אבל זה לא מזין. זה פרץ של אנרגיה בלי ערך תזונתי. השילוב המנצח בין שני הדברים יניב יצירה טובה, הגונה וראויה.

ויש ספרים כמו זה, שלוקח את כל מה שאמרתי ובועט בו, ובעצם מוכיח מעל לכל ספק שהשלם גדול מסכום חלקיו. הוא מוכיח שעל כל מנה, על כל יצירה, צריך להוסיף כפית של איזה "חומד סודי", שבלי מתכונים, בלי מילים, בלי חוקיות - יהפוך את הטקסט הזה למופלא באופן שמייתר את החלוקה והפירוק שלו לגורמים. ככה, לא צומחת רק יצירה טובה, הגונה או ראויה, אלא יצירה כזו שכשסוגרים את הספר בסוף נשענים אחורה ובוהים באיזו נקודה בחלל, ומרגישים את האיברים הפנימיים מחייכים; שהקריאה בו מרגישה פתאום - גם לחורשי דפים זריזים כמוני - לא כמו תשומת לב 'מרחפת' באופן אחיד מעל לדפים, אלא כשחייה עמוקה בתוך הנייר - כזו שמרגישים בה כל מילה, ורוצים להתעכב, וזה מעבר למבריק או נבון או יפה או מרגש, זה יותר כמו מדויק או עילאי או פשוט אחר.

והוא קרוב למושלם. הוא מתאר לאורך 160 עמודים בסך הכל, על גבי ארבעה פרקים-חלקים, לא עלילה או סיפור בלבד - אלא משהו אחר לגמרי, נטול אגו, אותנטי וקרוב, שדומה יותר להתהוות של 'עצמי' - ממש כמו שכתב מנחם פרי באופן יוצא מן הכלל בגב הספר. הוא מלא, מלא, מלא באמירות מעוררות השתאות, בציטוטים מרגשים עד צביטת-לב, אלמותיים, כמעט תנ"כיים באיכותם. מלא ברגעים דקיםדקיםדקים כאלה, מיקרוסקופיים, בלתי-נראים כמעט של החוויה האנושית - והם-הם סוד הקסם שלו והם בדיוק הכפית הזו של החומר הסודי, שפשוט אין לו תחרות. אפשר להמציא סיפור, אפשר לחשוב על עלילה, אפשר 'לבנות' גיבור, אפשר הכל, אבל כאן מדובר בטקסט מאסכולה אחרת לגמרי, שמרגישה יותר כמו "רק אני אוכל לספר את זה ככה, בדיוק ככה". הרגעים הרגישים, השבריריים האלה שיש בו (שאני נמנעת אפילו מלהדגים או לדגום אותם כי זה מרגיש לי פירוק לגורמים, שכבר סיכמנו שלא שייך לכאן) - הם רגעים שרק יהושע קנז יכול היה לכתוב, ופתאום אין את התחושה הזו של "לעזאזל, זה טוב, איך אני לא כותבת ככה?", או "וואו, זה מבריק, כמה מעורר קנאה". זה פשוט אחר, כי זה שלו, וזה מעורר תחושה משונה של כבוד ויראה. הוא לקח תמונות מהבוידעם שנמצא באיזשהו יקום ממשי או מקביל - ותיאר אותן כמו שרק הוא יכול; מצא דרך לזקק דרך חוויה אחת לכאורה-פשוטה, כמעט בלתי נראית בזמן, את התחושה או את ההבנה הזו, הזו בדיוק, וכשקוראים אותה אפשר לרגע לחשוב שרק ככה אפשר וצריך לתמלל אותה. איזו היא 'זו' ומה זה 'ככה'? כשקוראים יודעים.

שלושת החלקים הראשונים טובים מהותית מהאחרון, וראוי לציין זאת. אני מודה למי שהמליץ לי עליו כי חשב שאוהב אותו, כי הוא בהחלט ארגן לי חוויה נפלאה וככל הנראה ארגן גם קוראת נלהבת לספרים נוספים של קנז.
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
Rasta (לפני ארבעה שבועות)
מה שגוסטב, תודה פייפר.
גוסטב (לפני ארבעה שבועות)
יופי של סקירה
ריגשת





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ