אזהרת ספוילר

הייתי בצבא, בדיוק בתקופה של פיגועי האינתיפאדה השניה. ובתקופה הזאת אורי צלל לנושא החלומות. הוא למד ותרגל, זה היה הפרויקט שלו. יצא לנו לדבר על זה, כי זה מה שהעסיק אותו בזמנו, והוא היה באופן קבוע במעין תרגול תודעתי כזה של לבדוק כמה פעמים ביום - האם מה שאני חווה הוא מציאות או חלום? בזמנו הוא סיפר לי שברגע שאתה מזהה שאתה כרגע בחלום, אתה יכול ״לתפוס פיקוד״ על החלום שלך ולחוות כל דבר שאתה רוצה - בחלום, כל עוד הוא נמשך. והוא בעצם נתן לי מתנה. כי למרות שלא תירגלתי את זה באופן קבוע, מידי פעם זיהיתי שאני בחלום, ואז אני פשוט עפה, מרחפת באויר, כל פעם באופן קצת אחר- פעם טסה מהר ופעם דואה לאט, בתנוחה מאוזנת או במאונך, אבל זה תמיד נפלא. אחרי שאח שלי נהרג בפיגוע באותה התקופה, זה קרה הרבה. השתוקקתי לזה. הגיע חלום ועפתי באויר, תעופה מנחמת. היה שם גם הרבה ירושלים והרבה אלכוהול ועוד כמה דברים שהספר הזה הזכיר לי.

נהניתי מהספר, בין השאר כי הצלחתי לדמיין מרחוק אך באופן קצת אינטימי את חדוות הגשמת החלומות של הכותב. שעף, ומלהטט במילים, במחשבות, בישראליות ירושלמיות אסלית של תחילת המילניום. קצת ציפיתי לקטרזיס המרוולי של הצלת העולם, אבל נו שוין.

אני לא מאד פעילה בסימניה, אבל דה אלפרט הוא אחד הקוראים שאני עוקבת אחריהם באדיקות, וההמלצות שלו הן מספר 1 מבחינתי. גם כיף לקרוא וגם הן קולעות בול. יצא הרבה פעמים שחיפשתי מה לקרוא, נכנסתי לעמוד של אלון וחיכה לי שם השפע הגדול… אז תודה אלון.
על כן למעשה רציתי לקרוא את הספר מזמן, אבל מתישהו בשנים עברו איבדתי את היכולת לקרוא ספרים בכל פלטפורמה מלבד קינדל. לאחרונה הספרים הדיגיטליים בסטימצקי זמינים גם בקינדל, ובא לציון גואל. בינתיים. וכמה טוב היה להיזכר בספר הזה ולקרוא אותו בשקיקה בקינדל. כיף של ספר.

התחלתי לפני מספר שנים עם לילה אחד מקרוביץ׳, ומשם בלעתי בשקיקה את כל מה שיצא תחת ידיה של איילת גונדר גושן. ראשית, הספרים שלה כיפיים לקריאה ונבלעים בנשימה עצורה. קראתי את כולם מייד אחרי הראשון. גם את השקרנית והעיר, שלא היה זמין בזמנו בקינדל, קראתי בתאווה בפלאפון (הספר היחיד שאי פעם קראתי בפלאפון), ומאז חיכיתי וציפיתי לספר הבא. ובדיוק כשטיפה שכחתי לרגע, סוף סוף הגיע, הפתיע ושימח בראיון איתה בעיתון.
זה כל כך עגול ורגשי. כשקראתי את ׳אורחים׳ הרגשתי כאילו אני עצמי יושבת על ספת הפסיכולוגית. הזדהיתי בנקודות שונות, למעשה עם כל הדמויות בסיפור, גברים ונשים, מבוגרים וילדים, ערבים, יהודים, אפילו עם הפסיכולוגית. איילת מצליחה לשרטט במילים את החווייה האנושית המשותפת, לייצר הזדהות אנושית בסיסית. הסיפור גם מתאים לתקופה הזאת עם המלחמה והחברים שעוזבים לחו״ל והורות מאתגרת, שאת כזה רוצה לתת לילדים אופק ועתיד חיובי ואדמה פוריה לצמוח בה, אבל המציאות מסביב מדממת ומסוכסכת.
איילת נותנת מקום וביטוי לקשת הרחבה של הרגשות האנושיים ומחוברת לכאן ועכשיו הישראלי שלנו. אחר כך חשבתי- זה סוג של מסמך. תיעוד אנושי ישראלי מהתקופה הזאת.
אז עכשיו אני מקווה טיפה לשכוח לרגע מהר כדי ששוב יגיע הספר הבא.

סיפורים קצרים, כל אחד מהם פרק בחייו מלאי התהפוכות של פרימו לוי. זה לא ׳ספר שואה׳, בניגוד ל׳הזהו אדם׳ שלו. זה ספר על כימיה שיש בו הרבה, ובין השאר שזורים בו תולדות העם יהודי באירופה סביב שנות המלחמה מנקודת מבטו של כימאי, איטלקי, יהודי, משכיל, אדם אנושי. כן יש פרק על אושוויץ, אבל למרות עוצמתו, אושוויץ הוא לא העיקר. לוי שם את השואה במשבצת המתאימה לה במארג חייו המלאים, המגוונים, הגדולים. איזו פרספקטיבה בריאה ומרעננת. הלוואי עלינו צאצאי דורו, לחיות את החיים ככה פשוט, למרות ולא בגלל, לזכור אבל גם קצת לשכוח.

בספר, הטבלה המחזורית נפרשת לרגלי הקורא כמרבד מרהיב, משבצות משבצות של צבעים, טקסטורות ומצבי צבירה. כל אחד מהסיפורים נושא איכות מסויימת, של אחד היסודות מהטבלה המחזורית. לוי בסיפוריו מדביק את הקוראת בחדוות כימיה ובסקרנות לכימיה. מעבד יחד חומר וסיפור, ומעביר את הייחודיות של החומר דרך הסיפור. סיפורים סוחפים משובצים בתובנות חכמות הקושרות חומר לחיים, שהרי החיים אינם אלא- במובן מסויים- חומר.

ספר שקראתי בחלקים קצת לפני, קצת אחרי וקצת במהלך הלידה של בתי. מעין סדרה של סיפורים קצרים, פלאשבקים מחייה של המספרת. בסוף התחבר לי שבעצם כל הסיפורים האלה שכתובים כל כך יפה ומעוררים את הרגש והמחשבה הם למעשה סיפור אהבה אחד. או אולי שם זה פגש אותי... בכל אופן נהניתי מהקריאה של הספר, שגם ליווה אותי בזמנים המיוחדים שלי בחיים, וכל כך התאים.

ספר שהנחמה שבו היתה בשבילי לגלות שוב ושוב שאני כזאת קלישאה! ביחס ליותר מדמות אחת, אולי אפילו לכולן. וזה היה משחרר :-) ספר כיפי, מצחיק, זורם, וכאמור משחרר.

לפני כמה ימים היכתה בי האמת המטלטלת, והיא, שהמציאות עולה על כל דמיון. קלישאה, נכון, אבל אתם יודעים איך זה עם קלישאות: הן פשוט אמיתות שנאמרו יותר מידיי פעמים, אך הבנאליות לא מפחיתה מאמיתותן, אלא רק גורמת לנו להקשיב להן פחות. אכן, לעיתים נדמה שהמציאות פשוט מגשימה את דימיוננו ומתעלה עליו. ושימו לב לסיפור הבא: חברי, ע.פ, סיפר לי שפגש את התאום שלו. מז׳תומרת התאום שלו? מישהו בדיוק כמוהו- אותו מראה, אותו האופי ואותן הבחירות בחיים (בחירות מיוחדות מאוד, יש לציין. לא תאמינו עד כמה!). מפחיד לא? אך גם מסקרן מאוד...
הוא שמע עליו בשנים האחרונות. מסתבר ששניהם חוו את אותן חוויות ולמדו את אותם תחומים באוניברסיטה. שניהם הגיעו לאותם מקומות, פגשו את אותם אנשים, שהתבלבלו ביניהם, כי הם גם נראים בדיוק אותו דבר, עד שע.פ התחיל להבין שיש מישהו זהה לו. ממש ככה!
יום אחד, חברה של ע.פ סיפרה לו ש״התאום״ שלו, שבמשך שנים שמע עליו, החל להתגורר בשכנות אליה, בכלל באיזה יישוב כפרי בצפון, בקצה השני של הארץ. ובאחד הימים נסע ע.פ לצפון הרחוק והירוק, בדרכו לפגוש את ״התאום״ שעליו שמע בכל מיני הזדמנויות, מכל מיני אנשים, בכל מיני מקומות (בארץ ובעולם!)
אתם מוזמנים לתאר לעצמכם כמה מרגש, מפתיע, משמח, מאכזב, מביך ומתוק יכול להיות מפגש שכזה...
ע.פ סיפר לי על כך, ואז, בעוד המוח מנסה לעכל את הטירוף, הבנתי שהסיפור הזה מוכר לי מאיפהשהוא, ונזכרתי בסיפור המדהים הזה, שקראתי אותו כבר לפני כמה שנים, ובאותם ימים דימיינתי את עצמי בסיטואציה ההזויה הזאת, והפלגתי לי עם סיפור החלום הזה, במחוזות הרחוקים של הדמיון...

הספר נותן מעין מבוא להגות והאידיאולוגיה האנארכיסטית. הוא מציג בקווים כלליים את משנתם של מספר זרמים והוגים בולטים. אני התעניינתי בנושא, והספר באמת נתן לי רקע, שלדעתי ברמה טובה. בהחלט מעורר מחשבה ושאלות על טבע האדם והחברה האנושית. מומלץ למי שמתעניין אבל מתעצל להשקיע וללמוד לעומק.

מקסים! הקריאה מלווה בפרצי צחוק, גושים בגרון ולחלוחית... מדובר בארבעה סיפורים קצרים, מרגשים, מצחיקים ונוגים שפתחו לי את כל הנקבוביות... ממליצה לקרוא כל פעם סיפור אחד, וליהנות מחוויה שלמה ועוצמתית בכל סיפור.

אהבתי מאוד את הספר. זה בעצם ארבעה סיפורים קצרים, בכולם המספר הוא אותה דמות ראשית. הסיפורים הם מתקופות בחייו, מהילדות המוקדמת ועד לשבוע גדנ"ע שהוא עובר בגיל התיכון. בכל אחד מהסיפורים קורה לו מקרה חזק ועוצמתי, המזעזע את עולמו ולוקח חלק בעיצוב אישיותו. הספר כתוב בצורה מדהימה לדעתי, גרם לי להתרגש, לדמיין, לחלום ולשמוע- חוץ מזה שהרחוב שאני גרה בו מוזכר בספר!