סופית, אני נאלצת להרים ידיים בהכנעה ולהודות שמר גבריאל גרסיה מרקס ואני פשוט לא מתאימים זה לזו. הוא יתגבר על זה בקלות, אני בטוחה. אבל אותי זה דווקא מצער מאוד.
אחרי הכל, האיש כותב מדהים. כל משפט שלו הוא מלאכת מחשבת, יצירת אמנות. הספר הזה, בדומה ל'מאה שנים של בדידות', כתוב כל כך יפה שזה באמת ובתמים מתסכל אותי שגם הפעם, למרות שהשתדלתי, לא הצלחתי ליהנות ממנו בלב שלם, שאני לא יכולה להצטרף למקהלת המשבחים ולומר בפשטות: מקסים.
אני מתארת לעצמי שלו היה מדובר ביצירה לא נודעת של סופר אלמוני והייתי מגיעה ללא ציפיות מוקדמות, הייתי מצליחה להתמקד יותר במעלותיו של הספר ופחות בחסרונותיו. זה לא שאני לא מודעת לאיכויותיו, אבל לא הרגשתי את הקסם הזה שכולם מדברים עליו. קצת צחקתי (אפילו בקול רם...) אבל לא התרגשתי, לא הזדהיתי עם אף דמות, ולא התחברתי לסיפור.
כנראה שאין לי את מי להאשים אלא את עצמי. אני מניחה שאני לא מספיק רומנטית בשביל להתרגש מסיפור אהבה חד-צדדי, טוטאלי וחסר פשרות שנמשך חיים שלמים, מבלי שהמאוהב החליף מילה וחצי עם נשוא אהבתו... כנראה שהאופי הפרקטי שלי, השכלתני, היה בעוכריי. בעיני, בני אדם הם יצורים מורכבים, בעלי שאיפות מורכבות, לבטים, ספקות. קשה לי להתלהב מסיפור על מישהי שבמבט אחד מתאהבת עד כלות נשמתה ובמבט נוסף מאבדת כל צל-צילו של רגש חיבה... זה ספר שצבוע במעט מאוד צבעים, ולי חסרים גווני הביניים. יש לנו פה אדישות לעומת אהבה, אבל רגשות כמו קנאה, עלבון, טינה, מרירות, אשמה וחמלה שוכנים בלבנו בצוותא, וכשאני קוראת ספר על מערכות יחסים אני מצפה למצוא אותם שם, מתעוררים זה בעקבות זה... אני לא יכולה להעביר 200 עמודים בקריאה על אדם שמלבד אהבה אין בליבו מאומה, ולהישאר מרותקת ומוקסמת. בשלב כלשהו, על אף הכתיבה היפה, אני מתחילה להשתעמם...
יגיד מי שיגיד, ובצדק, שזה לא ספר כזה. זה לא רומן פסיכולוגי, ואין לשפוט אותו על מה שאינו מתיימר להיות. צריך לשחרר קצת את המוח וליהנות מהכתיבה, מהרעיונות, מהאופטימיות. אבל אני לא הצלחתי. בעיני פלורנטינו אריסה הוא דמות אל-אנושית, לא סבירה, חד-מימדית עם שאיפה אחת ורגש אחד ורצון אחד, ואין דברים כאלה. וכן, אני יודעת שאני נודניקית...
האמת שבניגוד לסיפור האהבה המרכזי בספר, את תאור היחסים וחיי הנישואים של דר' חובנאל אורבינו ופרמינה דאסה המזדקנים אהבתי מאוד. כשרק התחלתי לקרוא, בסביבות עמוד 30, מצאתי את עצמי לרגע חושבת שהספר נוגע בשלמות. הריב על הסבון באמבטיה הוא בעיני קטע נפלא, מצחיק, אמיתי ונוגע ללב... לו רק שאר הספר היה כזה!