ביקורת ספרותית על פונטנלה - ספריה לעם #500 מאת מאיר שלו
ספר מעולה

---

מהם סימני הזיהוי של משפחת יופה?
הם אוכלים את המרק שלהם חם-רותח, פירה ודג מלוחים שיודעים לשחות
הם חותכים את כיכר הלחם ביד אחת, כשהיד השנייה מחבקת את הכיכר אל החזה
הם מדברים בשפה האופיינית שלהם, משופעת בביטויים שהושרשו בה דוגמת "הלך הפירה, אבל הצלנו את השמשה", "להבא אבקש לימון" ו"את זוכרת יהודית..."
הם משפחה מלוכדת ובעיקר מטורללת ברמות קשות.

קראתי עד כה ארבעה ספרים של מאיר שלו (לא כולל ספרי הילדים): את "יונה ונער" חיבבתי מאוד, "הדבר היה ככה" היה נחמד ואת ה"רומן רוסי" סיימתי בדם יזע ודמעות, בעיקר כי רציתי לבדוק על מה כל המהומה.
ב"פונטנלה" קרה הדבר. התאהבתי, אמנם לא ממבט ראשון, אך התאהבות שלמה ומושלמת. כבר שבוע וחצי שאני לא מפסיקה לחלום על הספר ורואה נגד עיני את כל פסיפס הדמויות המוזרות והנפלאות. לדעתי, ההתאהבות נובעת מהעובדה, כי ככל הנראה אני נצר לשושלת היופה.

ההוכחה?

אמנם מעולם לא גרנו בעמק יזרעאל והצמחים היחידים שגידלנו, נבלו להם בתוך האדניות, אך גם אני אוכלת מרק חם-רותח וחולה על פירה ודגמלוח. שנים גם חתכתי לחם בצורה דומה לזו שלהם, עד שחטפתי צעקות מההורים. גם סבא שלי בדומה לאפופה (דויד יופה) היה ענק עם כוונות טובות ושכל של ציפור, שחילק את העולם לנכון ולא נכון, לשחור ולבן, למשפחה ולאויבים. גם לנו היה מקרה של בת שברחה עם אהוב מהדת הלא נכונה כמו בתיה, בתו האהובה של דויד יופה. גם לנו יש חתן שיודע לתקן כל דבר ומוזעק לפתור כל בעיה מכאנית או חשמלית. גם לנו יש דודה, בדומה לחנה יופה, מרצה לנו בכל ארוחה על מזון בריאות ולא שוכחת להזכיר שערבוב חלבונים ופחמימות הוא רעל מסוכן. אפשר להמשיך עוד ועוד. אז אם כתבו ספר על המשפחה שלי, איך אוכל שלא להתאהב.

מאיר שלו, כהרגלו כותב בשפה יפיפייה ושולט בה כלהטוטן. הקריאה קולחת ומלאת חוש הומור, הדמויות צבעוניות, עם נגיעה של פנטזיה. הספר נכתב מנקודת מבט של מיכאל יופה, נכדם של דויד ומרים יופה, מראשוני המתיישבים בכפר דמייני בעמק יזרעאל. מיכאל, בן ה- 55, המכונה פונטנלה על שם המרפס שלא נסגר בראשו, כותב את זיכרונותיו כשהוא בטוח שהוא היופה היחיד הנורמאלי במשפחה (והוא לא!)

ככל שאני ממשיכה לחשוב על הספר, נדמה לי שחצר-יופה הוא הראי של החברה הישראלית. בדומה לעם ישראל, גם משפחת יופה חושבים שהם העם הנבחר וטובים יותר משאר העמים/המשפחות שבכפר, אך בתוך המשפחה שולטת הגזענות (יופה מהרצליה שווים פחות מאלה של העמק, אך יותר מהיופה מנתניה וכו'). בדומה ליהדות, על מנת להצטרף למשפחת יופה, צריך לעבור גיור להלכה ושבעה מדורי גיהינום. גם אם נובע מכוונות טובות, תגובתו של ראש המשפחה, אלימה לעיתים וכוחנית כתוצאה מהמוח של ציפור, בדומה למנהיגי ישראל בעבר ובעיקר בהווה. לעומת זאת בדומה לאנשים הפשוטים, גם השוכנים בחצר יופה ניחנו ברגישות רבה (מיכאל), אהבה (מרים, הירש, גבריאל, בתיה), חוכמת חיים (רחל), עקרונות מוצקים (חנה), שמחת חיים (מרדכי, איילת), יצירתיות ונאמנות (אהרון החתן). בדומה לעם ישראל שמתלכד בזמני אסון, כך גם משפחת יופה מתלכדת סביב הלוויות וימי אבל.

בשורה תחתונה, למרות שניסו לשכנע אותי שזה הספר הפחות מוצלח מספריו של מאיר שלו, כמו באהבה אטמתי את אוזניי ואני ממליצה בחום לקרוא את הספר הנפלא הזה.

ציטוט נבחר:
"נולדתי בקיץ 1947 לאמי, חנה יופה, מיסיונרית תוקפנית, לא־נסבלת, של בריאות ושל צמחונות, ולאבי, מרדכי יופה, מדריך לגידול הדרים, שאיבד את ידו בפעולה של הפלמ"ח, ובגד באמי על ימין ועל שמאל, אם אפשר לתאר כך בגידות של גידם. פעם, ברגע נדיר של העזה, שאלתי אותה מדוע התחתנה אתו, ואמא, ברגע נדיר של חיבה, חייכה: 'כי גם לו קראו יופה, אז לא הייתי צריכה להחליף שם משפחה.'"

» ביקורות נוספות של נתי ק.
» ביקורות נוספות על פונטנלה - ספריה לעם #500