ביקורת ספרותית על פונטנלה - ספריה לעם #500 מאת מאיר שלו
ספר מעולה

---

"הזמן, המפלה הגדול, מיין את קורבנותיו. אשר למוות למוות, ואשר לזכרון לזכרון / אשר לזכרון לחיים ואשר למוות לשכחה" (עמוד 7).

הספר "פונטנלה" (הוצאת עם עובד, 2002) מאת מאיר שלו עוסק בקורותיה של משפחה אחת, או שבט אם תרצו. שבט יופה. גיבור הספר, והמספר, הוא מיכאל יופה, גבר בשנות החמישים לחייו, אב לתאומים אורי ואיילת, שגולל בספר את תולדות משפחתו, מעלייתם ארצה מרוסיה בעליה השנייה ועד ימינו אלה. החל במסעם של סבו וסבתו, דויד ומרים ("אפופה" ו"אמומה") יופה, לעמק, והקמת האחוזה שלהם, "חצר יופה", בה גרים כל צאצאיהם. לזוג נולדו ארבע בנות: חנה (אימו של מיכאל), פנינה היפה הנשואה לאהרון "החתן" והממציא המדופלם, רחל, שבעלה נהרג במלחמת העצמאות ונעשתה ראש המשפחה, ובתיה שגלתה לאוסטרליה. שמו של הספר מרמז על מצבו הרפואי המיוחד של המספר, המרפס שלו לא נסגר מעולם כפי שצריך להיות במצב תקין אצל תינוק עד גיל שנה, ומקנה לו כוחות נבואיים.

המספר, מיכאל, יליד 1947, הוא בנם של "חנה יופה, מיסיונרית תוקפנית, לא־נסבלת, של בריאות ושל צמחונות, ולאבי, מרדכי יופה, מדריך לגידול הדרים, שאיבד את ידו בפעולה של הפלמ"ח, ובגד באמי על ימין ועל שמאל, אם יאפשר לתאר כך בגידות של גידם" (עמוד 14). אביו של מיכאל גילה לאחר נישואיו שאשתו, חנה, היא אישה קשה ומרירה. "הדבר הוא ככה, מיכאל,– זוג שיש בו אחד שכל הזמן מבקש ואחד שכל הזמן נענה, זה טוב מאוד. זוג שבו אחד כל הזמן מבקש ואחד כל הזמן מסרב, זה גם בסדר. אבל זוג שבו אחד מבקש והשני שוקל אם להיענות – זה רע. אפילו רע מאוד" (עמוד 277), הסביר לבנו ויצא לרעות בשדות זרים, עד נפח את נשמתו במיטת אחת מהן. לבנו נהג לומר שנשים הן "דבר נהדר, גאוני, נפלא, ההמצאה הגדולה ביותר של אלוהים" (עמוד 135).אבל, אמר לבנו, "אבל הן לא כמונו, מיכאל, הן המצאה מאוד לא פשוטה" (עמוד 135). אין גבר שיקרא זאת ולא יבין למה התכוון המשורר. הבן היה קרוב לאביו שנתן לו לאורך חייב עצות מועילות לרוב, בין שנגע הדבר לנשים, מאכלים ואפילו בעת שהתגייס לצבא. אביו חשש מהליכת בנו האסמטי לשירות קרבי. "ואז גם אמר לי: "אם יש לך מטרה, תלך רק עליה, ובכל הכוח, וכולך רק אצבע והדק, עין וכוונות." וכשהבטתי בו בהפתעה, אמר: לגמור עם זה מהר ולשוב להיות בן־אדם." לראשונה חשתי בו אז את העוצמה ואת האכזריות שיש בו, מלבד החן וההומור והכאב" (עמוד 444).

חנה, אמו הפכה לכוהנת ומטיפה לצמחונות ואורח חיים סגפני ובריא. באחד הפרקים הירש הכנר סיפר לה כי בעיירה בה גדל במזרח אירופה "היו שני אחים תאומים. לא יופאים, לפעמים נולדים תאומים גם במשפחות אחרות. אחד, אפרים קראו לו, עישן ארבעים סיגריות ביום, כל יום לפנות ערב היה אוכל כיכר לחם – לבן, כמובן – בחמאה ובנקניק, ובשביל שלא ייתפס לו הלב בשומן שתה חצי ליטר יי"ש, וכשגמר לאכול הלך – תסלחי לי – לזונה. אבל מי כמוך יודעת? הזנחה כזאת... בסוף מגיע הזמן לשלם... ובאמת, כשהאפרים הזה היה בן מאה וחמש נסע להיות שופט בתחרות של בירה, ובדרך ירדה הרכבת מהפסים והוא נהרג ומת. אבל אחיו התאום, שאף פעם לא עישן, ואף פעם לא שתה, ולא נגע בבש, לא בבשר שבצלחת ולא בבשר, סליחה־בקשה, של אשה, בגיל ארבעה חודשים מת מדלקת ריאות" (עמוד 411). מה רצית לומר בזה, הטיחה בו חנה. "זה אומר שצמחונות זה טוב מאוד בשביל המעיים, אבל בני־אדם יש להם לא רק קישקעס. יש להם גם שכל ולב, ועוד כמה איברים יש להם, ויש להם גם בעל ואשה ילדים ועבודה, ויש להם חשק וזכרון ויצר־הטוב ויצר־הרע – ובשביל כל אלה צריך לפעמים איזה בשר־חתיכה, ובעיקר, חנה, צריך להירגע" (עמוד 411). 

כאמור, מיכאל ובן דודו גבריאל, בנה של פנינה, שירתו יחד בצבא ביחידה מובחרת ומאז הם צמד חמד. "אני וגבריאל התגייסנו יחד ושירתנו ביחידה אחת. אני עזרתי לו בקריאת מפה ושינון צירים, והוא הדף אותי במעלה ההר ונשא גם את המא"ג וגם את ארגזי הפעולה" (עמוד 260). השניים שירתו ביחידה מובחרת ולחמו ברמת הגולן במלחמת ששת הימים. ניכר בו בשלו, יוצא סיירת גולני, כי הוא בקי בפרטים "דרך הרגליים". כך למשל, כשתיאר כיצד נתקל הכוח שבו מיכאל באויב: "והשאר, ואני בתוכם, עם העצבים המהירים, המקצועיים, התאוותנים של הבחרות – התחלנו לירות כמטורפים" (עמוד 445). התוצאות היו קשות.

הדברים השתנו, סיפר מיכאל, "הכפר נעשה עיר, ועל אף הגעגועים הטבעיים ל"ימים־ההם" – "כולם הכירו את כולם ולא נעלו דלתות והייתה עזרה הדדית", כך שב החתן ומתרפק על סיפרי הזיכרונות, וכולנו שבים ומחייכים – עליי להודות שכעיר הוא טוב משהיה. אפופה, שהשנים עשוהו קטן כתינוק וצונן כגווייה, שוכב באינקובטור הישן של בן־דודי גבריאל. וגבריאל עצמו, שאת חייו התחיל כפג, נעשה מגודל וחסון, ועתה הוא יושב על הדשא עם הירש לנדאו הכנר ועם "צוות־הנאהבים", חבריו מן הימים ששירתנו כולנו יחד באותה יחידה בצבא" (עמוד 23). ומיכאל, שנשוי לאלונה היפה בכלל חולם על אניה, אהובתו מילדות, מורתו שהיתה למאהבת שלו, משחק עם הזיכרון משחק של חתול ועכבר. במשפחת יופה, סיפר, הכל הפוך. "כל השנה אנחנו מצליחים ללכת בחרבה, אבל בליל־הסדר אנחנו מתכסים/מוצפים/צוללים בים־סוף השב ונסגר של הזיכרונות. אפילו היופאים שזכרו לשפוך זרע או לדמם או להיניק לפני ההתכנסות סביב שולחן־הסדר, לא מצליחים להתחמק מן המים האדירים, הרבים, היכסיומו הזה מן התורה, והמשפחה נראית לי אז כמו המילואימניקים של היחידה, שפעם בשנה הם נפגשים לקומזיץ בבסיס, מעלים אש וזיכרונות: איך זרקנו רימון־הדף לתוך המחראה בדיוק כשהרס"פ התיישב שם, ואיך הצוות של גדי דפק את הקומנדו הסורי כולו" (עמוד 377).

הסיפור, נע ונד בציר הזמן, כאשר לעיתים מתאר המספר מעשה שהיה בעבר ולעיתים מתאר את שאירע לאחרונה, וסובב סביב ציר מרכזי אחד והוא סיפור אהבתם של מיכאל ואניה. אהבה עזה, אסורה ובלתי אפשרית. הספר כתוב בצורה קולחת, מתובל בהומור הדק ושנון המיוחד לשלו, עם עברית שאין כמותה. אמנם הספר אינו מתרומם לרמת יצירותיו הגדולות "רומן רוסי" ו"יונה ונער", אך עדיין מדובר בספר נדר שתענוג לקרוא.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על פונטנלה - ספריה לעם #500