ביקורת ספרותית על פונטנלה - ספריה לעם #500 מאת מאיר שלו
ספר מעולה

---

#
פונטנלה היא מזרקה קטנה (מִזרקונת? מִזרקית?) בסיפור פה היא מושאלת ככינוי למרפס, שזה העצמות בקדמת הגולגולת, הנסגרות בינקות. למספר הסיפור – מיכאל יופה, ששמו הסודי הוא פונטנלה – המרפס לא נסגר למרות שהוא כבר בן 55. הוא מייחס למרפס שלו כשרונות יוצאי דופן של הבנה וחיזוי. בכלל זה ספר של כינויים וביטויים, סיפורים על משפחה אחת היושבת מעל כפר אחד, תולדותיה, דורותיה, אהבותיה ובעיקר שינאותיה וסודותיה.

בזמן קריאת הספר התברר לי למה אני אוהבת את ספריו של שלֵו. מעבר לברור מאליו ולאמות המידה הספרותיות הכלליות - כמו יכולת וירטואוזית בשימוש בשפה, יכולת נדירה של סיפור סיפורים, יכולת לגרום לקורא להימצא במקום אותו הוא מתאר והמון הומור, יש עוד משהו: הוא מספר סיפורים על מגזר שלא זכה פה להכרה ומוניטין. איכרים. לא החלוצים שזכו להמון סיפורים, שירים ובדיחות. הם זכו פה לתהילה אבל היו יחידאים ורק התחברות עם חלוצים אחרים הקנתה להם סוג של "משפחה". גם קיבוצניקים שוחרי טוב ומושמצים, חסרי משפחה גם הם (כל כך היו חסרים משפחות, שניכסו את הילדים הרבים שהולידו למען הכלל והמציאו את הלינה המשפחתית). הם אמנם עבדו בעבודה חקלאית, אך לא היו "איכרים".
איכרים הם פחות או יותר עוסקים עצמאים, לא מאוגדים. הקשר שלהם לאיכרים אחרים רופף, חשדני ולעתים טעון בכעס. הם עובדים קשה ושמחים בעבודתם, מרכלים על השכנים, מתחרים בהם ומשמיצים אותם. מזמינים אותם לשמחות ושומרים להם טינה. בניגוד לחלוצים ולקיבוצניקים האיכרים של שלֵו משופעים בהמון משפחה, נותנים בה סימנים, מדרגים אותה לדרגות, מפזרים אותה בכל היקום ושרים את תהילתה.

הסיפורים בספר הזה מוכרים מספריו האחרים – גם המאוחרים יותר – של שלֵו. החצר של המשפחה שבספר הזה קוראים לה יופה, הכוללת מגורים של בני המשפחה. המשתלה מ"שתיים דובים" נמצאת גם פה, ובעלה של הבעלים הוא הפועל גם פה. גם כאן יש צריף שכתליו אוצרים סודות. גם פה יש סיפורים מחרידים, גם פה בני המשפחה אומרים "הדבר היה ככה" כמו ב"הדבר היה ככה". גם פה יש אחים למחצה שנולדו לאם החורגת וזוכים להתעלמות. גם בסיפור הזה סודות משפחתיים נחשפים לאט לאט, גם פה יש בתיה, שגם פה היא דעתנית ואהובה. גם פה יש קטעי תיאור כמו ב"גינת הבר" וגם פה אי אפשר לטעות ולחשוב ששלֵו אוהב הטבע ושופע ההומור הוא סופר פסטורלי וצמחוני. ההיפך.

אהבתי מאד, כמו שאהבתי חלק מספריו האחרים שקראתי. יש בו משהו שקשה לשים עליו את האצבע – מין תערובת ייחודית שמצליחה לגרום לי להיזכר במשהו שלא חוויתי, להתגעגע למה שמעולם לא היכרתי. לא רציתי לדלג על עמודים (498, שימו לב) שמחתי בתיאורים היפהפיים, נהניתי אפילו לפגוש סיפורים שהיכרתי מספריו האחרים, ממש כמו שנהנים לפגוש ידיד מוכר אחרי זמן שלא נפגשתם.
זה ספר שיש לתת לו לספר את הדברים בדרכו. לא יעזור לזרז אותו, להגיד לו "טוב הבנתי, תתקדם" להטיח בו "המון פרטים מיותרים אתה כותב. מה זה חשוב הפיג'מה, המגבת לניגוב הזיעה, הכותונת לעורה... סיים לנו את הסיפור" כי הסיפור הוא הדרך המפותלת בה הולך שלֵו ממנה נשקף נוף נפלא ויוצא דופן, והדרך בה הולך הקורא מרוצפת שלדים שהיו צריכים להיות נעולים בארון.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על פונטנלה - ספריה לעם #500