מתחיל בסיפור שעילם, נכדו בן העשר של סופר ילדים מפורסם, מוצא על שולחן סבו. למרות ההפצרות הסב לא מוכן להשלים את הכתיבה. "לא כל סיפור שנולד מלב כותב צריך להסתיים ולהפוך לספר", הוא פוסק. "וספר בלי תקווה זה כמו אוכל בלי תבלינים. אין בו בכלל טעם!" אלא שלבו של עילם לא מניח לו להפקיר את הסיפור שנקטע.

מאמציו זוכים להצלחה והספר יוצא לאור ומשנה את חיי עילם ואת חיי משפחתו, בדרכים שאיש לא חלם עליהן.

מיהו אותו יאנק שבסיפור? מה עלה בגורלו ובגורל ספרו האהוב? מה הקשר בין עילם, ילד ירושלמי, לבין פיליפ, ילד פולני בן גילו אשר לא שמע מילה עברית מימיו? והאם זו טעות לשוב ולהאמין בספרים, כפי שמזהיר הסב את נכדו?

"סיפו - סיפור לא גמור" הוא סיפור מרגש ומותח אשר חוצה יבשות וזמנים. הוא מוכיח כי כוחה של האמונה במילים עומד בכל מכשולי המרחק והזמן ואף גובר על כוחם של הנאצים.

אברי גלעד, גל"צ 4.12.11:
"כשקראתי את סיפו של יובל אלבשן פרצתי בבכי כמו שלא בכיתי שנים. אני לא אדם שבוכה. אני לא יודע לבכות. שלוש פעמים במהלך הספר פרצתי בבכי תמרורים ולא משום שהוא עצוב אלא משום שהוא מרגש וכל-כך נהדר. זה אחד הספרים הכי נהדרים שקראתי מזה זמן ואני קורא ספרים כל הזמן. "סיפו" של יובל אלבשן - שווה לקנות לבן או לבת הנוער שבבית וקודם לקרוא אותו לבד."

שם הספר
זרים במשפט - נגישות לצדק בישראל
פרקליטי העשוקים - על המשפט ככלי לשינוי חברתי
תמיד פלורה
בוטן העכבר והדבק האכזר