ביקורת ספרותית על הציפור הצבועה מאת יז'י קושינסקי
ספר מעולה

---

סיפור המסגרת פשוט מאוד: מלחמת העולם השניה מתחילה, ילד יהודי בן 6 נמסר לאדם שישגיח עליו וזה מוסר אותו לאישה בכפר פולני. כך למשך 6 שנים. מרגע זה שום דבר כבר לא פשוט בסיפור שהוא מהאכזריים שקראתי מעודי, פעמיים, בהפרש של 30 שנה.
הילד הנמסר לאישה בכפר מתחיל לחוש מוקדם מאוד את חיי הכפר הפולני הטיפוסי, הפרימיטיבי, ככל הכפרים בהם יהיה הילד במהלך אותן 6 שנים. מכאן מתחיל סיפור, ככל הנראה אמיתי, שהאכזריות בו כל כך קשה, האפשרות לילד בעל עיניים שחורות ושיער שחור לשרוד אפסית והאגרופים שחוטף הקורא בפרצוף אינם נגמרים. מוות רודף מוות וסבל רודף סבל. הצורות השונות של המוות רבות ותלויות ביצירתיות מחשבתו של הממית. המוות בדרך כלל אכזרי, רב סבל, ארוך ומרתיע. הסבל, מצד שני, לא נעים יותר.
קשה להניח את הספר מהיד. הוא כתוב היטב, מעורר פלצות קשה, חלחלה ורתיעה ולמרות הכל, במקום להשליך את הספר ולסוגרו בשאט נפש, ההצמדות אל הדם הניתז תמוהה וקיימת.
כנער קראתי את הספר יותר כספר מפחיד הדומה לסרטי אימה. כמבוגר, הספר בעט בי וטלטל אותי באופן מחליא. קשה להאמין שזו היתה צורת החיים אך 70 שנה אחורה, כזו פרימיטיביות, כזו אכזריות חיים יומיומית ולא מדובר כלל וכלל במלחמה בין צבאות. מדובר בילד שאינו בהיר שיער ועיניים, הנחשב כיהודי או צועני, ולכן ההתעללות בו מותרת. שלא לומר, זילות החיים, ההפקרות והגישה הכללית של אדם לחברו.
חמשת הפרקים האחרונים של הספר עוסקים בסיום המלחמה ובהגעת הסובייטים. פרקים אלה מרגשים יותר ומעט, רק מעט, פחות אכזריים.
והציפור הצבועה? זה תחביב של אדם באחד הכפרים הנוהג לצבוע ציפורים בצבעים מרהיבים, לשחררן, רק כדי שבנות מינן תנקרנה בהן למוות בעוד אלה הצבועות מנסות לשוב ללהקתן. סתם קטע ועוד מן הפחות אכזריים.
לגמרי לא ספר לבעלי קיבה רגישה. לא יודע למי הוא כן מתאים, אבל הוא ראוי ואף חשוב במידת מה לקריאה.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על הציפור הצבועה