משם הספר ומתמונת הבית המרחף באוויר, מבינים מיד באיזה נושא מדובר. במרכז הסיפור עומדת משפחת עם-שלום :
האב – אודי, אל"מ בצה"ל, מחט החטיבה הממונה על ביצוע הפינוי של ישובי גוש קטיף. קשוח, החלטי וסמכותי כמצופה מקצין בדרגתו.
האם – יעל, עורכת לשונית, משוררת, אישה עדינה, ביישנית ומופנמת. עולמה הפנימי עשיר ורבגוני אך לסובבים אותה אינה תמיד ברורה ואפילו מעט מוזרה.
הבן הבכור – אופיר בן ה-12. סובל מגמגום ובעיות קשב וריכוז. זקוק לחום ואהבה אך עושה כמיטב יכולתו להכעיס ולהדאיג את הוריו ואחותו.
מאיה – הבת הקטנה, נשמה טובה וטהורה.
במהלך ביצוע ההתנתקות קורה אירוע המאיץ את ההתנתקות וההתפרקות של משפחת עם-שלום. הלאומי מקרין על הפרטי, אשר כבר קודם היה על סף פיצוץ.
בקריאה מעמיקה מתגלות בסיפור התנתקויות רבות : בין ההורים, בין אודי והדת, בין האם לבן, בין האם למאהב שלה. לא אוסיף על מנת לא לכתוב ספוילרים.
הסיפור כתוב בטכניקה מעניינת : כל עמוד-שניים הוא מונולוג של אחת הדמויות. צורת הכתיבה הזאת פורשת בפני הקורא תמונה רחבה ועמוקה של המצב מנקודת המבט של כל אחת מהדמויות. הדמויות עגולות ויוצרות אמפטיה רבה אצל הקורא.
המחברת מצליחה להעביר בצורה מאוד ברורה את המתח הרב ששרר בעם, ובעיקר בצבא, ערב ההתנתקות. היא עושה זאת, בין היתר, בהבאת מסמכים צבאיים אותנטיים כמו פקודת יום של אלוף הפיקוד, טופס תלונה ומשפט נגד קצין צעיר שהכריז על אי נכונות לבצע את המשימה ועוד כהנה וכהנה קטעים רלבנטיים.
הספר אקטואלי, המקומות והאירועים המוזכרים בו מוכרים לכל. אני מודה שמדי פעם היה לי קצת קשה עם צורת הכתיבה המיוחדת ורציתי לקרוא עלילה רצופה, אך במבט כולל אני סבורה שהכתיבה הזו מעניקה לספר ערך מוסף.
היו מספר קטעים שרגשו אותי במיוחד, הנה אחד כזה :
"היא לא חכמה במיוחד, לא מצחיקה או מעניינת, סתמית כזו...סתם. אשתו של המח"ט. האימא של הילד המגמגם והילדה החמודה...כמו עשרות נשים אצלנו בשכונה...כולנו גוש דוהה ובלתי מזוהה. חבורה של סתמיות, שמעבירות את השנה מקיץ לקיץ, מחג אחד לחג אחר, משבת לשבת...מדיאטה לדיאטה...נשים שבגרעין הווייתן שאפו פעם ליותר אבל מסתפקות בצד הזה של החיים".
הקטע ארוך ומורכב יותר אך נראה שאת העיקרון מבינים מהציטוט. עם יד על הלב, מי לא מרגישה כך לפעמים ?
ועוד אחד :
"לא די בלחיות את החיים ולעבור דרכם.עליך להפוך את מעשי החיים הקטנים שלך, את הפכים הקטנים והאזוטריים לכאורה, למלאכת אמנות, לפסיפס עשיר של חוויות המצטרפות זו לזו ויוצרות את התמונה הגדולה, ורק אז תוכלי להגיד שאהבת את החיים, שאהבת לחיות, שאי פעם חיית"
אהבתי את הספר, הוא עורר בי מחשבות ותובנות רבות על החיים ואני ממליצה עליו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
