בלי קשר לתוכנו, לאמת או לשקרים הבוטים, לסטריאוטיפים, לדעות הקדומות, ולמה שאפשר לכנות בלי איצטלה אומנותית: קישקוש בלבוש, זהו ספר גרוע.
רומן למשרתות, שנכתב באנגלית ללא כישרון ותורגם בלי שאר רוח, פותח צוהר, או דלת, או שער או מה שתגידו לעולם החרדי. אלא שזהו חור הצצה מגונה. ולא רק חור הצצה, אלא שהסופרת מיסכה אותו ברשת צפופה של שקרים.
אז מה איכפת לי בעצם?
למה צריך להיות איכפת לי שספר, שנעשה רב מכר היסטרי, מוכר גיבובי שטויות כדי למכור הרבה עותקים?
מפני שהספר לובש מסווה של יצירה אנתרופולוגית, שמסבירה שוב ושוב כל שורה שלישית, מונחים, מנהגים, מיצוות, עברות, מאכלים, בגדים, כאילו ניסתה הסופרת לדחוף לקורא החילוני בכוח, מבוא לקורס הכרת האויב.
אויב, אמרתי?
כן, אויב.
לא על בני אדם כותבת הסופרת, שבכל ריאיון מתגוללת בשצף קצף על הציבור החרדי שנואי נפשה, אלא על אויביה.
והגדילה לעשות, נתלית באילנות גבוהים כשייקספיר, היא תולה בחרדי כל רעה חולה, כמו שהמחזאי הגאון והאנטישמי (שלא בטוח שהכיר יהודים) עושה בשיילוק. אבל גברת רגן איננה גאון ואפילו סופרת מוצלחת איננה, ולכן מכעיס שבעתיים כשהיא מסבירה שיהודים חרדים נכנסים לבנק כדי להתקרר במזגן, שהלוא את עסקיהם הפיננסיים המושחתים הם מנהלים מתחת לשולחן, ומעיליהם החמים מריצים אותם לבנק להתקרר.
מזל ששיילוק לא הילווה בריבית בבני ברק ושלא היה מזגן בזמנו, אחרת גם שייקספיר היה טוען כך.
מעניין מאוד, שהבנקאות הישראלית פתחה סניפי בנק כה רבים בעיר הקודש כדי לאפשר לחרדים להתקרר במזגנים.
הסופרת אינה משתפרת מספר לספר והספר הזה סלל את דרכה למרכז הבמה הסיפרותית, אבל סקרנות ורצון להציץ עוד לא הפכה אף רב מכר לספר הראוי לשמו.
גם אילו הייתי חילונית ושונאת חרדים הייתי נותנת לו אולי כוכב אחד. הרי כל קבוצת דפים שנכרכת בכריכה ראויה לפחות לכוכב אחד על מאמץ הכתיבה.

אהבתי את הספר, בזמנו זה נתן חומר למחשבה בנושאים כמו זוגיות והשפעת הסביבה על אורך חיינו. לפעמים אנחנו ככ בטוחים שכך וכך צריך להראות ולהיות ואנחנו טועים.

יש בספר הזה שחרור מקבעון מחשבתי, גילוי עצמי וגילוי האהבה.

לא יכולתי שלא לתהות שמישהו מלמעלה מכוון ומייעד לנו אדם שאולי לא באריזה מתאימה ורחוק מרחק שנות אור ממה שדמיינו. אבל הוא הבחירה הכי נכונה והכי מתאימה.
אכשהו זה מתגלה במשך הזמן כי לא כל האהבות מתחילות בניצנוץ אחד גדול וזה בסדר כי לפעמים אלה שכן - לפעמים הניצנוץ זה בגלל עיניים דומעות.

מובטחת קריאה מהנה

קראתי לפני שנים לא מעטות. בגיל ההתבגרות, אולי בגלל שחבשתי כיפה סרוגה בזמנו הרגשתי קרוב לספר, לכתיבה ולחשיפת העולם הדתי. כעת אני מסורתי, ובנוסף צפיתי מקרוב במהלך העלילה במציאות ממש בתוך המשפחה החרדית הרחוקה שלי. אני חייב לומר שזוית הראייה שלי השתנתה, הרי אם בזמנו כל מה שעלה בדעתי היה אמפתיה ואהדה כלפי הגיבורה הכביכול כלואה, היום אני לא מעריך ואפילו מזדעזע מעצם המחשב על אשה שבוגדת בבעלה שבעצם מוגדר כגבר כמעט מושלם, אדיב ונדיב. המעט שיכלה לעשות היה ליישר את ההדורים, למען הזוגיות, ואם לא אז לפחות כהוקרת תודה לבעלה, על השנים שבילו יחד. היום במקום לעמוד כצופה מן הצד ולצפות בשחרור האשה הנשואה הזו על יד ניאוף בבעלה (הנהדר כמעט כפי שציינה הסופרת אפילו בתקציר) אני שם את עצמי בזוגיות הזו, מביט באשה שלי, ומתפלל שלא יהיו בינינו יותר מדי סודות. יש מי שיאמר שנקודת המבט שלי נובעת מתמימות של רווק. אני אומר להיפך, למרות שכרווק "מותר" לי לפזול למדשאות, אני בוחר להתמקד ולטפח את הדשא העתידי שלי, שלנו. למה ארבעה כוכבים? כי הכתיבה מרגשת, זורמת, נקייה, מעוררת שאלות ומגרה את המחשבה לפחות על פי מה שזכור לי מלפני עשור או יותר.

ואל אישך תשוקתך- הוא סיפור על מאבק למציאת דרך ביניים בין מסורת כפייתית לחירות אישית, בין אמונה לאהבה.


בעולמם הפנימי ישנם רבדים עמוקים שעולים...כגבולות-הקווים האדומים כדוגמת בינו לבינה, מחשבות שכביכול אסורות כי כופים עליהם וכי האמונה אוסרת ישנם תחומים מסוימים מגודרים, שמוגדרים כתמימות הדעת ובאותה נשימה כטיפשות.
הם מסבכים ומסייגים כל עניין אף את הפשוט ביותר.
הרצון והפחד נמהלים והפחד מנצח,הפחד ממחשבה מסויימת מעשייה מנוגדת מוציאה אותם מדעתם ודינה פורצת גבול אחד יותר מידי מהרצון לידע, הצמא להבנה, לתשוקה, לריגושים לאהבה היא מוצאת עצמה לבסוף מנודה ואשמה, אשמה שעולה לה בבריאותה.

"היא השפילה את מבטה אל ידו המונחת על ידה, והרגישה שאיזו מחיצה התנפצה,והרסיסים חודרים וקורעים את עומק נשמתה. עיניה נמלאו דמעות. מגע עורו החשוף בעורה שלה היה כ"כ לא בסדר, כ"כ משפיל ובכל זאת היא הרגישה שהיא רוצה בזה יותר מכל דבר אחר." אבל היא פוחדת והפחד שמקנן בליבה ובמוחה מאלץ אותה לומר את המשפט הבא:
" אין לי תקווה. ה' יגזור עליי עונש כרת.אני אבודה."

כואב לי על דינה שעוברת כזו מערכת ייסורים שלאף אדם לא מגיע בגלל היותה חלק מקהילה שמרנית שמסוגרת בתוכה וקנאית עד מאוד לפרטיותה. ומצער עוד יותר שהם עדיין קיימים. ההצצה לעולם החרדי מרתק וגם הם בסופו של דבר בני-אדם יצורים אנושיים.

אף שהם מצטיירים כאן באור שלילי.

את הספר הממש מעולה הזה קראתי ממש מזמן, רק בגלל שיש פה כמה אנשים שחושבים שספרים כאלה לא שייכים,
אפשר לספר לכם - שהם שייכים ועוד איזה. והם כן איכותיים. גם הספר הזה על אישה חרדית דינה שמועדת ובוגדת בבעלה.
ויוצאת. ממש טוב כתוב ממש טוב נשים דתיות מדברות עם חברות, מספרות, אז אין כל כך יצרים, מעידות ואם היה יש מחילה. חילוניות בכלל לא דופקות חשבון אז פה רואים שהחרדיות שמועדות - ייסורים להם ולמשפחה.
ספר מעולה ומ ו מ ל ץ גם לחילונים.

אני בכוונה לא אדרג אותו, אבל זה היה הספר האחרון שלה שקראתי, מאז אני מעדיפה שלא לקרוא ספרים של כאלה שחזרו בשאלה, לא שיש לי משהו אישית נגדם, רק שנמאס לי לקרוא על העולם החרדי בצורה כזאת מגעילה, לא זה לא נאיביות או תמימות, אבל באותה מידה לא הייתי מסכימה לקרוא ספר של אדם חרדי על חילוני גנב.

נהניתי מאוד מהספר. על אף שהיו בו דברים מוגזמים לעיתים והסוף הרגיש קצת בלתי אפשרי, מהבחינה שהוא לא יכול לקרות באמת בחברה חרדית של מאה שערים, הכתיבה של נעמי רגן נפלאה. היא יודעת לכתוב סיפור ולמשוך את הקורא. לא היה רגע אחד משעמם בקריאה ולא היו חלקים שהרגשתי שאפשר לדלג עליהם. הכתיבה מאוד מדויקת, ובעיניי זה אפילו יותר חשוב מהעלילה, משום שכתיבה לא נכונה יכולה לגרום לקורא לעזוב ספר גם אם העלילה מעולה, אבל כתיבה טובה יכולה לגרום לו להמשיך לקרוא גם אם העלילה לא מדהימה.
במקרה הזה, העלילה הייתה מעניינת, מושכת ומסקרנת, והכתיבה רק חיזקה.
אני אישית מאוד נהניתי, ועל כן ממליצה מאוד על הספר.

מה אנחנו מחפשים בספר???
אני מניחה ששאלה שכזו תגרור מנעד תשובות שאיננו משתנה הרבה באופן יחסי מאדם אחר לאחר..
שיהיה סוחף, שירתק, שילמד, שירחיב אופקים רגשיים וקונטיביים, מחפשים הזדהות, צורת כתיבה מרעננת..
אצל נעמי רגן, ב-"ואל אשך תשוקתך"- כל התשובות נכונות!
סיפורת מדהימה, כתיבה עשירה ורב- גונית ויכולת מהפנטת להפתיע את הקורא וללמד אותו על עולם חדש שיש בתוך העולם שלו.. ממש כמה ק"מ מהעולם בו הוא חי, מסתתר עולם זר, עם בני אדם שמתנהגים, חושבים ותופשים את היומיום באופן שונה, ספר מומלץ ביותר לסקרנים שבינינו ולחובבי פיתוח צורות חשיבה..
העלילה הרחבה נראית יחסית ברורה, דתייה שעברה על חטא הניאוף וההתמודדות בתוך הקהילה החרדית הרדיקלית בלשון המעטה של מאה שערים, נדמה שאין מה לחדש מלבד הפרטים הקטנים.. ואילו ההפך הוא הנכון.. קורא סבלני שיצלח ויעבור את הפסקאות הראשונות שלעיתים נמרחות, יגיע לאמצע הספר ויזכה לטעום מהוירטואוזיות, היכולת ליצור עלילה בלתי צפויה, להתרגש עד דמעות שליש ולהרחיב את אופקיו..

שאפו לנעמי רגן! התחנה הבאה- יוכי ברנדס.

ספר שפתח לי צוהר לעולם הדתי.מעניין ביותר!היו קטעים שכל כך התעצבנתי איך מעמד האישה נתפס שם.אהבתי שהדמות הראשית בסיפור לא נכנעת למצוות ומפלסת לה דרך שתתאים לה.כי קודם כל הכי חשוב להיות בנאדם לפני המצוות,כי מה זה שווה שיש אנשים שמקיימים את כל המצוות וקוראים כל היום תורה אבל אכזריים לאנשים אחרים...