הייתה לי הברקה משוגעת לגבי הספר הזה שאני כבר מת לשתף.
מוזר לי שלא ראיתי בשום מקום מישהו שכתב על זה לפניי. זאת הייתה הברקה כל כך ברורה, עכשיו כשאני מביט על זה מאחור, שזה פשוט בלתי אפשרי לקרוא את הספר הזה באותה הצורה. זה כמו אחת מהתמונות הדו־משמעיות האלה. ברגע שאתה רואה את האישה המתחבאת בציור של הסוס, אתה כבר לא יכול שלא לשים לב אליה.
העניין הוא שהיה לי די קשה להגדיר את הספר הזה כשלראשונה ניסיתי לכתוב עליו ביקורת. דעותיי עליו היו... מעורבות, נוטות ללא טובות. גם הספר השני, אותו הדבר. ניסיתי להסביר מה בדיוק לא אהבתי בו, ולמה, ולא הצלחתי להגיע לתשובה. זה תמיד בלבל אותי. כי, בכנות, הספרים האלה בלבלו אותי. הם לא בנויים בצורה שהראש שלי הצליח להכיל בשלמות.
אל "שם הרוח" הגעתי בדרך לא דרך, מביקורות נלהבות באופן בלתי פרופורציונאלי בעליל, ששיבחו והיללו אותו בצורה שהזכירה מעין כת. הבטתי בספר בפעם הראשונה. העובי הרשים אותי, אבל ידעתי לא להתייחס לכך כאל גורם מכריע. כל מי שסיפר לי על הספר הבטיח לי שמדובר בספר האהוב עליי הבא. ספר שישנה לי את החיים. ה"שר הטבעות" הבא שלי. הזיכיון החדש שאתאהב בו, שלאט לאט כל העולם יכיר ויבין עד כמה הוא נפלא. ועוד כהנה וכהנה. הייתי, מן הסתם, סקפטי. אבל מילא, ניסיתי לשמור על ראש פתוח. כבר קרה שהופתעתי לטובה. ספר חדש, יחסית... נו, ננסה. ניסיתי. זה לקח הרבה פחות זמן משחשבתי. סיפור המסגרת היה לדעתי רעיון מדליק, וההתחלה, באופן כללי די גרמה לי לחשוב שאולי יש פה באמת משהו. כלומר, יש מעין חצאי הבטחות לעלילה מרתקת פה ושם, אז ברגע שהיא תתחיל, אני מאמין שממש אוהב את הספר הזה.
ברגע שהעלילה תתחיל.
בכל רגע.
ממש...
עכשיו.
...
...נו...?
כן, הבעיה העיקרית שלי עם הספר הזה... אין לו ממש... עלילה. כלומר, קורים בו דברים, מן הסתם, ספר כזה עבה, לא יכול להיות שלא יקרה בו כלום, אבל... כלומר... לא באמת קורה בו משהו. הכיוונים משתנים בכל רגע. ממסע נקמה לסיפור בית ספר סגנון הוגוורטס, למסעות בין ממלכות, לתרבויות עתיקות, לתחרויות נגינה... כל זה אולי היה נשמע טוב ויפה אם זה היה מתחבר לאיזה משהו גדול, סיפור מסע שיאגוד את כל העולם הזה בתוכו. אבל... זה פשוט לא. וזה תסכל אותי, כי ממש חיכיתי למשהו שיתניע. ואז בכל פעם שהסיפור כאילו מתחיל, הוא נעצר ומתחלף במשהו אחר לא קשור. היו המון קטעים ממש טובים, חלקם אפילו מאוד מאוד טובים. קטעים שאני לא חושב שאשכח מתישהו. אבל, בסך הכולל של הדברים... זה לא הוביל לכלום.
הספר השני לא חף מטעויות כאלה גם הוא. תוכנו לא הצדיק בשום צורה את אורכו. הספר נסתיים בלי שנשארנו עם כלום בידיים. חצאי הרפתקאות שכביכול הופכות את גיבור הספר למעין אגדה מהלכת לא התקדמו לשום מקום. ובשביל "קוטל המלך", זה די מאכזב. (אגב, קלקלנים, לאורך כל הביקורת,) המלך לא נקטל, ואני כמעט בטוח שכאשר ייקטל, זה גם כן יהיה באיזה סיפור הרפתקאות צדדי. אין לי בעיה עם הרפתקאות צדדיות שעובר הגיבור, אבל לא כשכל הספר המזורגג בנוי מהן.
טוב, אז על העלילה אפשר לסמן איקס. מה לגבי הדמויות? ובכן, גם זה מעט מסובך. קודם כל, יש הרבה. הרבה מאוד. המון. הן מתחלפות אחת אחרי השניה, ואת רובן אני זוכר, כך שאני מניח שזה סימן טוב. הדמות הראשית... אני חייב להגיד, בשביל מישהו שנכתב בספרי ההיסטוריה, הוא לא עשה הרבה, ואת מה שהוא כן עשה הוא עשה לא בהמון מקצועיות, ובלא מעט טיוחים ופיברוקים. מה גם, האישיות שלו מאוד... נו... אוף, אין לי דרך פשוטה יותר להגיד את זה. הוא קוץ. הוא פשוט קוץ מושלם. אתם יודעים איפה. מעטים הדברים שהוא עושה במהלך הספר שהצלחתי להתרשם מהם בלי לחשוב שהוא מנופח במידה שאין כדוגמתה. אני חושב... אולי העובדה שהוא נכתב פשוט קיצוני מדי. כל הדמויות שם, בעצם. קיצוניות, אחת את. מתנהגות... לא כמו בני אדם, אלא יותר כמו... קריקטורות של בני אדם. או, כמו איך שהייתי מתאר לעצמי שדמויות מסיפור אגדה עתיק על ממלכות היו מתנהגות. אני לא יודע להסביר את זה טוב מאוד בעצמי... נו, יש בכולם שם משהו אקסטרה שכזה, משהו מעט לא אנושי. הדמויות המשניות, על אף שחלקן מאוד צבעוניות ואפילו מהנות, גרמו לי לא פעם לגרד בראשי בבלבול ולחשוב: "מה הסופר הזה בעצם מתכוון להגיד לי..?"
אם מישהו שם יהיה מעצבן, הוא יהיה הכי מעצבן. אם מישהי שם יפה, היא תהיה הכי יפה. אם מישהו שם הוא חבר טוב, הוא יהיה החבר הכי טוב. אם מישהו שם מטורלל, הוא יהיה הכי מטורלל. אני מניח שהבנתם את הרעיון (אם אכן הבנתם, אנא, האירו את עיניי).
על הדמויות אפשר לסמן... מעין חצי איקס וחצי וי. מה לגבי העולם?
לכל הרוחות. העולם. הוא התחיל מדהים, וזה מה שהכי תסכל אותי בהמשך. כל כך הרבה רמזים לכך שמשהו גדול מתרחש, לעולם מורכב מלא בסיפורים ויצורים עתיקי יומין, בכוחות מסתוריים ומרתקים שאני רק רוצה ללמוד עליהם עוד ועוד. ההתחלה הייתה מדהימה, מבחינת בניית העולם. ברצינות, רציתי לדעת עוד. העולם ריתק אותי אל תוך הספר, שתל מאה ואחת רמזים קטנים לגבי גודלו. ואז... במשך יותר מאלף עמודים, כלום. אפילו לא ציוץ מאותו עולם מעניין שראיתי בהתחלה.
חוקי הקסם של העולם הזה מבלבלים. הם הרגישו לי כאילו הם מנסים להיות חכמים בלי שבאמת יש איזושהי חוקיות או חוכמה מאחוריהם. ההימנעות המוחלטת של כולם לקרוא לזה פשוט "קסם", הרגיזה אותי גם היא. הרגשתי כאילו הסופר מאמין שקסם בפני עצמו לא נשמע מרשים מספיק - חייב להיות גם הסבר מסובך חצי מדעי שכאילו ייתן הסבר לכל העסק. זה הופך את העניין להרבה פחות כיפי. בהוגוורטס, לשם ההשוואה, לקסם לא היה שום היגיון, אבל זאת בדיוק הסיבה שהצלחנו לסבול את השיעורים ושיעורי הבית. הם היו מצחיקים, משעשעים, בלתי מוסברים. ואם היה בהם היגיון מדי פעם, זה היה רק כדי לעזור לעלילה. ההנאה הייתה הרבה יותר חשובה מההיגיון. כאן נראה שמבחינת סדר העדיפויות של הסופר, הסדר הוא הפוך.
בבניית העולם עצמו יש כמה באגים. חלקם לא חשובים, חלקם יותר אבל בכל הספר היה רק קטע אחד שגרם לי ממש לרתוח מזעם, ולצעוק על הספר בלב כמו שאני עושה לפעמים בספרים גרועים ממש. יש קטע שבו הוא מגיע לכפר כלשהו ולומד שם על התרבות השונה שלהם בעלת המנהגים המשונים, כמו גם היחס השונה שלהם לכל מני דברים. הוא מגיע לשם כדי ללמוד לחימה מהסוג הטוב ביותר, שוב, לא כדי להיות מוכן יותר לקרב הגדול או משהו, אלא סתם מתוך גחמה של רגע. כשהוא מגיע לשם, הוא לומד, בין היתר, על כל מני פילוסופיות חכמות ונקודות מבט שונות על העולם. כמו מעין כפר אסייתי עתיק יומין שאנשי המערב מבקרים בו ולומדים את חוקיהם. זה נחמד אהבתי את הרעיון. אבל ככל שהתקדם הסיפור על הכפר, כך דעותיהם נעשו תמוהות יותר ויותר, וקיצוניות יותר ויותר. ואז הגיעה הסצנה בה הוא מגלה שמבחינתם של תושבי הכפר, המושג "אבא" הוא שגוי מיסודו, ואפילו מגוחך. כלומר, שלגבר אין שום חלק ביצירת הוולד. הגיבור, שאמור להיות אחד האנשים הכי חכמים בספר, אגב, מנסה להתווכח עם בת שיחו על העניין, אך נכשל, והעניין מוגש כמעין "עוד נקודת מבט על העולם שלא שקלתם אתם, המערביים". כאן הוא עבר את הגבול, מבחינתי.
באותו זמן קראתי את "הארי פוטר והשיטה הרציונלית", כך שלא יכולתי להימנע מלשמוע את הארי הרציונלי קורא את הקטע יחד איתי ומעיר: "אוקיי, אג'נדות ופילוסופיות וכאלה - כל זה טוב ויפה, עד שזה נוגע לדברים שהם נכונים או לא נכונים. זה, בפשטות, לא נכון. אתה לא יכול שאנשי הכפר הזה יגידו: 'הירח עשוי מגבינה' ושגיבור הספר יגיד: 'לא חשבתי על זה'. אתה לא יכול לתרץ את נקודת המבט המאוד נאורה או משהו כזה על העולם באמצעות עובדות לא קיימות, בטח שלא לחשוב שאתה יותר חכם מאיתנו באמצעותן. כי אנשי הכפר האלה פשוט צוחקים על הגיבור המסכן שלנו על שאפילו העלה את הרעיון הזה, ומתייחסים אליו כאילו הוא נושא שאפשר בכלל להתווכח עליו, וכאילו שאנשי העולם שמחוץ לכפר הם ערמת טמבלים גמורים על שהם חושבים ככה. ואם תרצה להגיד שאז הם לא חיו בתקופה שבה היה אפשר להוכיח את כל העניין באופן מדעי כמו היו, אפשר לברר את העניין באמצעות ניסוי פשוט: קח שתיים מנשות הכפר, בודד אותן, אחת מהן תקיים יחסים עם גבר, והשנייה לעולם לא. כל אחת מהן תעשה את כל מה שאנשי הכפר חושבים שצריך לעשות כדי להוליד ילד, ואז תראו מי נכנסה להריון ומי לא. כמובן, המבודדת תישאר חסרת ילדים."
קצת הציק לי שהארי פוטר הרציונלי הצליח להגיע לפתרון הכול כך פשוט הזה, אבל גיבור הספר המאוד חכם לא.
כל הספר הזה הוא עטיפה יפה למה שהוא בעצם שום כלום מוחלט. מי זה הסופר הזה בכלל? שאלתי את עצמי, תוך כדי שאני מביט פתריק רותפוס? לא שמעתי עליו מעולם. זה הספר הראשון שלו, לא? כך זה נראה. הוא לא מקצוען או משהו, הוא סתם הניח שיש לו כישרון, זה לא שהוא למד את העניינים שהוא כותב עליהם. הוא סתם נראה כמו אחד שקרא הרבה ספרי פנטזיה, השתתף בהרבה קומיק-קונים, ראה את כל סרטי גיבורי העל שבעולם וצפה בכל סדרות האנימה שבעולם - -

ואז זה היכה בי.
אנימה.
זה בכלל לא ספר...
זאת סדרת אנימה.
הכל התחבר. הכל. המחסור בעלילה. האורך הלא הגיוני. הדמויות הקיצוניות. עיצובי המקומות. המקום של המוזיקה. התרבויות. הקטעים המגוחכים והקרינג'יים מעט. הקיצוניות בהכל. הקטעים המרשימים באפלה שלהם. עיצוב הדמויות... לעזאזל, אני ממש יכול לראות את גיבור הספר אדום השיער מעוצב כדמות אנימה. כמו גם את כל שאר החברים. זאת הדרך היחידה שבה אפשר להבין את הספר הזה - זה בכלל לא ספר זאת סדרת אנימה. ככה סדרות אנימה מתנהגות, כך הן בנויות. זה היה, בשבילי רגע התגלות יוצא דופן. זה פשוט אנימה. אם מישהו ידבר איתי עוד אי פעם על הספר הזה אני אדמיין אותו כאנימה. פתרון כל כך פשוט, אבל כמה שהוא פשוט, ככה הוא מסתדר לי, בצורה כזאת מושלמת ששינתה לי את כל נקודת המבט שלי על הספר מאה שמונים מעלות.
האם זה אומר שאני אוהב את הספר הזה עכשיו, ובכן, לא, אבל זה אולי אומר שלמרות החוויה הרעה... אנסה לדמיין בראש את סגנון הציור היפני הייחודי, ואתן לו עוד הזדמנות. מתישהו. רק כדי לראות אם התאוריה שלי עובדת.
וואו... פרקתי המון. סליחה.

טרילוגיית ספרי הפנטזיה הטובה ביותר בכל הזמנים לדעתי
רותפס שבר את כל המוסכמות לגבי ילד גיבור ויצר ילד גיבור גאון עם מצפון שנוי המחלוקת, גיבור אהוב עם רוח יצירתית של משורר.
הקסם קיבל גוון שונה בתוך עלילת הספרים, משהו קצת יותר רציונלי, משהו שתלוי בהבנה תחושתית, מערכת שתלויה ביכולת המוח להכיל סתירות והקבלות ולא במערכת מיסטית.
העלילה בנויה בצורה מהודקת (נכון לסוף הכך השלישי, מחכה בקוצר רוח לרביעי), הדמויות מורכבות ולא שטחיות, הדיאלוגים שנונים ומלאים בפיוטיות וכמובן שחוש ההומור קיבל במת ייצוג מכובדת מאוד.
בקיצווווווור אחת היצירות המומלצות!!!! קראתי בשקיקה ומאז לא מוצא טעם כמעט בשום ספר.
אנשים מבוגרים שמחפשים פנטזיה להנות ממנה (ולא משהו ברמה של נוער) ימצאו פה פורקן.
אני מצטער שקראתי הספר, הייתי רוצה לחוות את הקריאה הראשונה פעם נוספת
תהננננננננננננוווווווווווווווווו

שם הרוח הוא סיפורו של קווֹתֶה (ככה נוקד בתרגום, באנגלית: Kvothe), מכשף אגדי שנעלמו עקבותיו. כשהיסטוריון נודע מזהה אותו בתור פונדקאי בשם קוֹטֶה, הוא מתעקש שהוא יודע מי הוא ורוצה לשמוע ולכתוב את סיפורו. אך קוותה מתחבא, לא ידוע אם מפני החוק או מפני הסיפורים עליו, ועד שההיסטוריון מזהה אותו היחיד שיודע את זהותו הוא תלמידו.
לאחר דין ודברים קוותה מסכים לספר לו את סיפורו. ניכר עליו שהוא רוצה לספר, אך בתנאים שלו, וההיסטוריון מסכים.
בילדותו קוותה חיי חיים ססגוניים וטובים, הוא גדל במשפחה גדולה של להקת אומנים נודדים, והמכשף אבנתי לימד את קוותה מדע ו׳סמפתיה׳ (כושפות). אבנתי הוא הראשון שמצביע על חוכמתו ויכולותיו המיוחדים של קוותה, על הצטיינותו ועל עתידו המזהיר.
אך בִּן־רגע ילדותו של קוותה נכרתה. וקוותה הפך לצל אדם בעודו ילד ומוחו המבריק מופנה רק להישרדות וכמעט שאין זכר לילד החכם והכישרוני שהיה.
עד שמספר סיפורים אחד מעיר אותו מתרדמת החורף בת שלוש השנים שנפל אליה בעל כורחו, ובתוך כמה ימים הוא חוזר לעצמו ונוסע לאוניברסיטה, להגשים את חלומו הגדול ואת הייעוד שייעד לו אבנתי.

סיפורו של קוותה כתוב בקולו שלו, מדבר עבר, אך הוא נתון בתוך סיפור מסגרת שכתוב בגוף שלישי. סיפור המסגרת מתרחש ביממה אחת. אחת מתוך שלוש שניתנו להיסטוריון כדי לשמוע את סיפורו של קוותה. אני מניחה שכל ספר בטרילוגיה צריך להיות יממה מתוך השלוש.

האקספוזיציה בת יותר ממאתיים עמודים. היא מעניינת, כך שלא הייתה סכנת נטישה מיידית, אבל בכל זאת, ההרגשה היא שבמשך מאתיים עמודים מדשדשים במקום. חלק גדול מהאקספוזיציה הארוכה הוא סיפור על תלאותיו של ההיסטוריון, ועל חייהם של קוותה ותלמידו בפונדק שבו הם חיים.
ועלילה זו לא מעניינת יתר על המידה, ורוב הקטעים בפונדק היו מיותרים בעיניי, עד שהגעתי לפרקים האחרונים בספר ורק בהם הבנתי למה נצרכנו בדמותו של קוותה הבוגר. אך גם הבנה זו טרם הגיעה לסיפוקה, כי היא בעצם אקספוזיציה לסיפור המלא שאני מניחה שיתמלא בספרים האחרים בטרילוגיה.

קוותה הוא ילד חכם, חריף, נחוש ובעל אינסטינקטים חדים. הוא גם פזיז ומתנשא, אך אלו תכונות שמבוססות על ביטחון עצמי והיכרות עצמית עם יכולותיו וכוחותיו, ומותאמות לגילו ולטראומה שחווה.
בחייו המוקדמים בלהקת השחקנים הנודדים, הוא למד משחק, מוזיקה, אומנות המילה, ערמומיות רחוב והישרדות בטבע, ואף אימונים שכליים, נפשיים וטכניים במדע וסימפתיה עם מורהו אבנתי, כך שדפוסי התנהגותו וגם האירועים הקיצוניים שהוא שולט בהם מבוססים חזק ויציב על עברו, כישרונותיו, שנות האימונים והטראומה, ומגולמים בצורות שונות בסיטואציות שאליהן הוא נקלע.
אחד הדברים המשעשעים בספר הוא האיומים של קוותה, הוא מתאר לפרטי פרטים את האיומים שלו, ועם ביטחון כזה שבאמת מפחדים ממנו. אבל האיומים מופרכים כל כך שפשוט צחקתי בקול.
לעומת קוותה הצעיר, את הדמות של קוותה הבוגר לא הצלחתי לחבב. תהיתי מה קרה לקוותה הצעיר שאהבתי מאוד, שהפך לאיש קשה יום וממורמר. רק ההתנשאות שלו התאימה לדמותו הצעירה, אבל כשהיא בתוך דמות ממורמרת ומיואשת, זה כבר לא חינני. בסוף הספר מבינים יותר על דמותו של קוותה הבוגר, אך לא מספיק לדעתי.

גם שאר הדמויות מאופיינות להפליא, מדובר בכמות גדולה מאוד של דמויות שכל אחת מהן בנויה היטב – הפרופסורים, הסטודנטים, החברים והאויבים, בעלי הפאבים והפונדקים, השוטרים, הפושעים ועוברי האורח – לכל אחד ואחד מהם יש אופי, שפה וצורת התנהגות משלו. כך שאין דרך להתבלבל בין בדמויות, על אף השמות השונים והמשונים. ואני הרגשתי את עצמי מתהלכת בעולם שלהם וחווה את חוויותיו של קוותה ללא כל מאמץ.

בסט – מודגש שוב ושוב שהוא לא בן־אדם. ועד סוף הספר עדיין לא ידוע מה הוא בדיוק, מהם ה׳פיי׳ ולמה לא יודעים עליהם, ונראה שזו האקספוזיציה של הסיפור המלא.
הדמות של ההיסטוריון מסקרנת, אבל לא מספיק כדי שארצה לקרוא חלקים רק עליה.
הדמות של דנה מעולה ביותר בעיניי. הרומנטיקה, המסתוריות, הרמזים של המבוגרים מסביב. נשאר סוף פתוח לגביה ולגבי הרומנטיקה ביניהם, וגם את הסקרנות שנשארה איתי אני אוהבת מאוד.

בפתח הספר ישנה מפה, אך רוב שמות המקומות שמדובר עליהם בספר אינם כתובים בה, כמו גם שֵם העולם שבו הם חיים. אם אין זה כדור הארץ, מה זה כן? ואם כדור הארץ, באיזה חלק? באילו שנים הוא נראה ככה?
באותה מידה הוא יכול היה לא להציג מפה של עולם אחר וזה היה מסתדר מעולה. לא הבנתי את הצורך בלבנות מפה ולהציג כאילו מדובר בחיים אחרים לגמרי, אבל לא לספר לנו באילו. וממילא ה׳פיי׳, ה׳ארקאנום׳ (מועצת המכשפים) ודרקונים חיים יפה מאוד בעולם שלנו אם רק רוצים בכך:)

אבל העולם שבנה רותפוס בנוי לתלפיות, הוא עולם ימי ביניימי, יש בו אלכימיה וסימפתיה, יש בו יצורים על־טבעיים במידה מאוזנת, מסקרנת ומרתקת. ואף שהעכבישים השדיים שאיתם מתחיל הסיפור עדיין לא הובהרו, והם גם פחות סקרנו אותי אישית, שאר היצורים ריתקו אותי לא פחות משריתקו את קוותה.
הסימפתיה מוטבעת בעולם הזה וחלק בלתי נפרד ממנו, עד כדי כך שלומדים אותה באוניברסיטה, בתור המקצוע החשוב ביותר, כך שכושפות הוא מדע ברמה גבוהה, וזה מעולה בעיניי.
בתוך הסיפורים של קוותה יש כמויות אדירות של ידע – על הישרדות ביערות ובערים גדולות, על המידע באלכימיה, פחחות במתכות זולות וצורפות במתכות יקרות, כימיה, רכיבה על סוסים, נסיעה בכירכרות, מוזיקה ועוד – מהידע הזה בנויים הסיפורים, והוא מושחל בהקפדה בתוך העולם והאירועים הרבים שקורים בו, ובכך יש עוד רובד של אמינות לסיפור.

המוזיקה היא עולם שלם בסיפורים של קוותה. הוא מתאר את הנגינה בחיות ומכניסאת הקורא לתוך נפשו. כך גם בתיאור היערות, דנה, חבריו, הרפתקאותיו וכמעט כל חייו. נשביתי לתוך עולם התיאורים שלו ובעיקר לתוך המוזיקה.

לעומת עולם התיאורים המרהיב שלו, יש לו מדי פעם משפטי אמירה חזרתיים, כמו: ״אם לא הייתם מעולם עניים מרודים, ספק אם תוכלו להבין איזו הקלה חשתי״, או ׳אם לא הייתם שם, אתם לא יכולים לדמיין, אז אפילו לא אסביר׳, ושלושה העמודים של משפטים כמו: ׳אם אנסה להסביר כמה היא יפה, אחטא׳, שהיו מלְאים ביותר. עד שהוא סוף־סוף מתאר את יופיה בפסקה יפהפייה ומרטיטה להפליא. למה היא לא הייתה יכולה להיכתב ללא כל ההקדמה המיותרת הזו?
ככל הנראה רותפוס ניסה להביע את שפתו של קוותה הבוגר, שנאלץ להתחבא ולהיות אדם אחר, ואולי גם ניסה לדבוק בשפה של אדם שפשוט מספר סיפור. אבל קוותה בעל שפה עשירה ועולם תיאורים פנורמי, כך שבהיתקלות במשפטים האלה בעיקר יצאתי מהסיפור. ושוב, גם כאן, רק בסוף הם מתחברים לאותו היגיון שלא בא על סיפוקו, כי סיפור המסגרת הוא לא הסיפור ב׳שם הרוח׳, הסיפור הוא חייו של קוותה הצעיר. וזו עוד סיבה שלא הבנתי את צורך בסיפור המסגרת, ללא הצורך בהשמעת הסיפור מהפה של הדמות הספר היה קצר ב־300 עמודים ומרתק לא פחות, בעיניי.

שפת הספר בעייתית בעברית. מדובר בתרגום לא מוצלח, לדעתי. ונראה לי שהתרגום היחיד של הספר בעברית.
מצד אחד הספר כתוב במשלב גבוה, אבל מצד שני רוב הכתיבה בנויה מביטויים מתורגמים מאנגלית, ונדמה שרובו תורגם ליטרלית. נוסף לכך, נראה שלא נערך בעריכת לשון קפדנית, שהייתה יכולה להועיל מאוד לשפת הספר ולהאחדת המשלב, כך שהפיוטיות תורגש והמבנה יהיה יציב ולא מתנודד בין כמה חצאי־משלבים בחוסר סדר.
אחת מהביקורות החיוביות הרווחות על הספר הוא שהשפה היא חלק בלתי נפרד מהאומנות של הספר. אך אני לא חוויתי זאת כלל.
הסופר המציא שפה, אבל לא כזו שמשתמשים בה הרבה. והעברית בספר, כפי שכתבתי, לא ייחודית ודי מבולגנת, כך שגם לגבי השפה הבנתי רק בסוף הספר כמה נזק נגרם בתרגום הזה.

אני ממליצה על הספר, אבל עדיף בשפת המקור, כדי לחוש את המנגינה של המילים ואולי כה להצליח להרגיש את שם הרוח.

ספר מדהיםםםםם שמתחרה על המקום הראשון יחד עם טרילוגיית הרואים למרחוק. ממליצה מליון פעם חוץ מהעובדה שאין לו סוףף💔💔💔💔💔💔💔💔💔💔

שמעתם על גיבורי על? סופרמן. באטמן. קפטן אמריקה.
בטח ששמעתם. זו כל המטרה, לא? לשמוע על הגיבור בגלימה ובטייץ שמציל את העולם ולהאדיר אותו לנצח. אף פעם לא נהגתי להתלהב מהם יותר מדי, ולאו דווקא בגלל ש"אני בת," וזה "רק לבנים." זה פשוט לא עניין אותי, כל עסק הגיבורים האלה שמנצחים גובלינים למען נערות יפהפיות ואין בהם שמץ של אנוכיות וכעס וחולשה...
ומה לגבי הגיבורים האחרים? הגיבורים האנושיים באמת, אלה ששמענו עליהם באגדות, אלה שיש מאחוריהם סיפור אמיתי.
כמו למשל קוותה. לא קוותה-מן, לא קפטן קוותה. סתם קוותה. אלא שקוותה הוא ממש לא סתם.

האמת היא, שלא הייתי בטוחה אם לכתוב על הספר ביקורת. בפעם הראשונה מאז שנרשמתי לסימניה, חשבתי אולי לשמור רק לעצמי את התענוג. לא לגלות לכם על הספר הזה, כמו משהו קדוש שאסור לדבר עליו. ובכל זאת, לא אוכל למנוע את התהילה מהספר, כשהוא במילא זכה לכל כך פחות ממה שמגיע לו. ולמה?
מפני שקוותה הוא לא גיבור על? או לא נערת מהממת שמאוהבת בערפד ואדם זאב? או לא מספיק נחמד? לא מספיק.. לא אנוכי? לא מספיק מושלם?
זה לא הוגן, כי הוא טוב מהספרים האלה, בכל כך הרבה רמות.

קוותה מספר לנו את סיפורו, שמתחיל בילד קטן ופיקח שמעוניין ללמוד, עובר דרך אסון שמוביל אותו להיות קבצן ברחובות, אל הכניסה לאוניברסיטה.
הדמויות בספר הזה שונות מבדרך כלל. הן מעורפלות, קשות לפענוח. ובכל זאת, הן שלמות, אנושיות. הן אנוכיות ואכזריות וזועמות ושמחות. הן לא פועלות לפי מה שמצפים, אבל לפעמים כן, כי הן לא תמיד יודעות מה הן רוצות.

ניקח את דנה, אהובתו של קוותה. בחיי לא קראתי על דמות יותר מסובכת, מעצבנת, קשה להבנה ומקסימה כמוה. הדמות שלה מורכבת מרצון לאהבה ושמירת מרחק, פחד ושאננות, קסם ואפלה.
שנאתי אותה חצי מהזמן, ובחצי השני אהבתי אותה כל כך. ואתם יודעים, כך זה הכי פייר, לא? אני מתכוונת, אי פעם פגשתם אדם שרק הערצתם וסגדתם לו, או רק שנאתם אותו בכל מובן אפשרי?
אני מאמינה שאם אנחנו רק מעריצים את הדמויות מהספרים, ולא שונאים אותם מדי פעם- קשה לומר את זה- אבל כנראה שהן לא מספיק אמיתיות. זה ספר אמיתי.

איך יכולתי שלא להרחיב עדיין על קוותה? אני אוהבת את הגיבור הזה.
אני לא מסוגלת לתאר אותו בצורה טובה מספיק, ולכן אשאיר את המשפט הראשון כתיאור שלו, ותבינו בעצמכם. השם שלו מזכיר לי מונח בשפת המוזיקה-
'אוקטווה'- הצליל השמיני בסולם המוסיקלי המקובל; רווח בין צליל נתון לשמיני ממנו.
וקוותה הוא באמת כמו מוזיקה, הוא חמקמק ומתנשא וחשדן ופוחד ואדיב ופיקח ו...יפהפייה.

אני מאוד מאוכזבת שהספר הבא לא תורגם לעברית, ולצערי כנראה גם לא יתורגם- זה אומר שאהיה חייבת לקרוא אותו באנגלית, משימה לא פשוטה בכלל, במיוחד בגלל שגם בעברית הספר נכתב בשפה גבוהה וקשה. ובכל זאת, הוא שווה את זה. הוא גם שווה את זה שאחכה עד שפטריק רותפס יוציא לאור סוף סוף גם את הספר השלישי, שממה שהבנתי נשאר בחיכו עוד לפני ההוצאה לאור של הספר הראשון (מתברר שהטרילוגיה נכתבה בשלמותה עוד לפני שפורסם אפילו הספר הראשון) ומתכוון להישאר שם עוד הרבה זמן...

אז אני ממליצה ממליצה ממליצה. זה ספר פנטזיה שצריך להסתכל עליו ולומר "זו פנטזיה!", ולומר את זה בגאווה, לא בזלזול שמיוחס לספרי הנוער. זה מה שמגיע לו.

ואני, אני אצטרך לשבת בבית ולהתאושש, ולהחליט איך לעזאזל אני משיגה את הספר השני.

האם מצאתי תרופה לסופו הקרב של פרסי ג'קסון? אולי.

-------
פעם, בתור ילד, הכנתי לביבות כלשהם. במתכון היה כתוב להפריד את החלמון מהחלבון ולהקציף כל אחד בנפרד. בחכמתי כי רבה הקצפתי את שניהם יחד, והסוף צפוי... בזמנו שאלתי 'מה ההבדל?' הרי את שניהם מקציפים בכ"מ? אבל מסתבר שיש גם יש הבדל. כל מי שמסתובב קצת ב"מטבח של אמא" יודע שאם יזרוק את כל הרכיבים ביחד לעולם לא יצא המאכל הרצוי. ואם יצא, כדי שיחשוב פעמיים לפני טעימתו.
כדי להכין משהו מושלם, כל רכיב חייב להיות מדיוק. גם בזמן, גם בדרך וגם בכמות הדרושה.

לדעתי, כל סופר מתחיל חייב להבין שכדי לבנות דמות, כדי להרכיב סיפור איכותי, צריך לדייק. להוסיף כל פרמטר, לתאר כל תחושה, לחדד כל נקודה, בדיוק בכמות ובזמן המתאים להם. א"א לבנות דמות מערבוב של תכונות ורגשות לא מתאים. צריך להרכיב כל תחושה, כל תכונה, כל רגש בדיוק במקום המושלם לו.

-------
"שמי הוא קוותה. לשמות נודעת חשיבות רבה, שכן הם מלמדים הרבה על בעליהם. היו לי יותר שמות מכפי שאדם זכאי לשאת... אולי שמעתם עלי"

פטריק רותפס הוא הדייקן המושלם ביותר שקראתי. כל דמות שהוא בונה מרוטשת היטב, בנויה אבן על גבי חברתה בסדר המושלם ביותר. הוא משלב יתרונות וחסרונות, תכונות ותחושות, רגשות ומידות בסיבוב שלעולם לא נפגש, שרק עולה בספירלה למעלה כל הזמן. וכך בדיוק בנוי גם הספר עצמו.
הספר בנוי מ-2 נקודות מבט שונות. אחת של הסופר על קוותה שלאחר הטרילוגיה,קוותה שהוא כבר אגדה מהלכת, קוותה שמספר את סיפור חייו. והשניה הסיפור עצמו. סיפורו האישי של קוותה שמסופר בגוף ראשון. הרוב המכריע של הספר.
פטריק יודע מתי בדיוק לשלב "פרק ביניים" - נק' המבט הראשונה. הוא יודע מתי ואיך להוסיף עוד נדבך לדמות שלו, שיש לה עוד דרך ארוכה להגיע לקוותה המספר, קוותה לאחר כל האגדות.

למדתי לזהות ספר טוב (גם) בכמות הנקודות ה'צורמות' שהיו לי במהלך הקריאה. יש ספרים שכל הקריאה צורמת, לא משהו שכדי לקרוא. לעומתם יש כאלה שרק נקודה פה ונקודה שם צורמות, ושאר הספר זורם מעולה. אם זכרוני אינו מטעני הייתה לי רק נקודת-צרימה אחת בכל מהלך הספר (!). נקודה אחת בלבד שלא אהבתי [זה ספוילר רציני אז לא אפרט..] זה רק הוכחה נוספת בשבילי לאיכות הספר.

-------
זהו ספר הבנוי מסוף והתחלה יחד. מהדמות המוכנה, המלוטשת, הדמות שכבר עברה את נפתולי החיים והושלמה מבחינה ספרותית. ועד אותה הדמות עצמה מאפס, שהולכת ונבנת במהלך כל הספר. הספר בנוי בצורה מושלמת, כתוב בצורה טובה עוד יותר. הדמויות עמוקות. מרגש, זורם וארוך.
אין לי המלצה אחרת בשבילכם. תקראו!

[נ.ב. זו טרילוגיה. השני באמצע תרגום. מחכה ליציאתו--]

לא להתחיל ספר שאין לו סוף
לא להתחיל ספר שאין לו סוף
לא להתחיל ספר שאין לו סוף
לא להתחיל...
אבל חוץ מזה - ספר נהדר. אחד מספרי הפנטזיה הטובים שקראתי.
מקורי, מעניין, מותח, עיקבי.

הביקורות הרצופות שלי בזמן הקרוב מוקדשות להצלת סימניה :)
~~~
ואו. צריך לתלות את הספר במוזיאון.
על הקיר. ממוסגר. נעול בכספת. עם מלא מנעולים שרק קוותה יצליח לפרוץ.

הצילו. למה אי אפשר לתת עשרה כוכבים? אני נואשת לעשרה כוכבים. זה ספר כזה מתוק.

ייתכנו ספויילרים
אתחיל בתקציר-קצר. (חה חה, תקציר קצר)
הספר מסופר משתי נקודות מבט, אחת של המספר ואחת של גיבור הסיפור, קוותה.
הפרקים הראשונים מתארים את הסיפור מהסוף. מה שקרה לקוותה אחרי שההרפתקה שלו נגמרה. אני צריכה להודות שהפרקים האלה (עד פרק 8 אם אני לא טועה, שזה חלק משמעותי) קצת ארוכים ולא ברורים.
אבל הבסיס חשוב כדי שסיפור כל כך מיוחד יוכל להתחיל.
קוותה מספר על הילדות שלו בקול ציני ובעיין חדה. הסיפור מעניין ויוצא דופן מהרבה בחינות שחשוב להתייחס אליהן.

הדמות הראשית, למשל. קוותה הוא לא נסיך או אציל. הוא שחקן בלהקה נודדת,עד שחרב עליו עולמו והוא הופך לכלום. גנב קטן ומלוכלך שמתחנן בפני גבירות אצילות שיתנו לו פרוטה.
טוב, זה שינוי מרענן. לוקח זמן להתרגל לעובדה שהגיבור של הסיפור חלש כל כך ברובו של הסיפור, אין לו דבר פרט למיומנויות המשחק שלו...ולמוח שלו.
קוותה הוא גאון. הוא פשוט חכם. וזה מה שמציל אותו, ויותר מזה- משנה את הדמות מקצה לקצה.זה מקל על הקוראים להזדהות איתו, אם לא להעריץ אותו.

דמות נוספת שרבים כאן התייחסו אליה היא דנה.( denna )
דנה היא דמות נשית מיוחדת. היא לא דומה לנשים החזקות של הספרים שיצאו לאחרונה (מחוננת למשל) היא אנושית הרבה יותר, ועם זאת לא כבולה לסטריאוטיפים של אישה בימי הביניים.
בכל פעם שקראתי עליה רציתי לרקוד. פטריק רותפס בנה דמויות מדהימות.

בזכות הדמויות והעלילה הספר הזה מטפס לראש רשימת הספרים האהובים עלי (איפושהו בשיווין עם הארי פוטר)
רק...תקראו. זה יעשה לכם טובה גדולה.


ועכשיו בקשה אישית לקוראי הספר בעברית-
זאת טרילוגיה- "רשומות קוטל המלכים"
אבל הספר יצא לאור לפני 5 שנים בערך. הוא לא ממש הצליח בארץ, וההוצאה החליטה לא לתרגם את שאר הספרים. (בינתיים רק עוד ספר אחד, האחרון יצא בקרוב)
הרבה אנשים הגישו עצומה להוצאה, אבל לא היו תוצאות.
בבקשה, אם אתם קוראים ואוהבים, תצרפו את החתימה שלכם לכאן:
http://www.atzuma.co.il/shemharuah
כדי שלאנשים מוגבלים בנפשם בשכלם ובכוחם (כמוני) שלא יודעים אנגלית יהיו את הספרים האלה.

בואו נדבר על פנטזיה.האם זה באמת ז'אנר אחד או האם זו מטריה רחבה כמעט כמו המילה רומן שמכילה בתוכה הרבה תתי ז'אנר. האם מורקמי וגרסיה מרקס כותבים פנטזיה? האם כל ספר שמופיעים בו יצורים על טבעיים הוא פנטזיה?
אני אוהב לברוח בקריאה לעולמות שונים מעולמנו עם חוקים שונים, אני אוהב כשהמציאות מתעוותת ואני אוהב סאגות וספרים עבי כרס אבל קשה לי להגדיר עצמי כחובב פנטזיה. הסיבה לכך טמונה אולי בסטיגמה שהלבשתי\הולבשה על הזאנר:
1. בריאת עולם – פחות מעניין אותי איך נוצר עולם או איך הוא מתאפיין – יותר מעניינת אותי העלילה ואיך הגיבורים מתמודדים עם מגבלות או יכולות העולם בו הם נמצאים ובעיקר שלא יאכילו אותי בכפית לגבי טבעו של העולם.
2. מלחמת הטוב ברע. ספרות פנטזיה , אולי בגלל שהרבה ממנה קורץ לספרות נוער , נוטה לחלק את הכוחות לרעים ולטובים. בני האור מול בני החושך. הטובים מיוסרים והרעים מפלצתיים. אני אוהב את העולם שלי טיפה יותר אפור. אני אוהב שהטובים שלי מגלים שהם לא כל כך שונים מהרעים.
3. שבלוניות – יש בזאנר חזרה על כל כך הרבה אלמנטים. צירו מפה של עולם,בנו עולם של ימי ביניים,הוסיפו דרקונים,שדים,אורקים,אלפים וגיבור מיוסר.
4. אקסיומות קיומיות – שימוש במושגים של אהבת אמת\האחת\האחד\ למלכים ונסיכים יש דם יותר טוב \ נבואה שחייבת להתגשם וכו וכו
5. מלחמת אין בררה – למה כמעט בכל ספר פנטזיה יש מלחמת אין בררה. עם כל הכבוד לאיום האירני כשצינור ביוב מתפוצץ אצלי בבית זה סוף העולם.

ובכל זאת יש ברפרטואר הקריאה שלי נציגות רחבה של פנטזיה ויש בתוכם ספרים שאהבתי מאוד ( נשים את מורקמי בצד, אני לא חושב שהוא קשור ) : גונתן סטרינג' ומר נורל,הארי פוטר,סדרת משחקי הכס, כל הספרים של גספר פורד, עולם המארג,אלים אמריקאים (היפריון ואיליום למרות שהם יותר מדב). בכולם יש אלמנטים מהדברים שכתבתי לעיל אז אולי העניין הוא המינון אבל אם אני צריך למצוא לאלו שאהבתי איזשהו מכנה משותף , הייתי אומר שהם ספרים הבנויים על העולם שלנו עם סטיה של מוטיב פנטזיונרי ( כן אפילו גספר פורד ומשחקי הכס ) אבל אפשר לומר שעוד לא גיבשתי מהו טעמי הפנטזיונרי ולכן מצאתי עצמי מנסה את שם הרוח.

קודם כל זה ספר טוב. אפילו שאטיל בו דופי בהמשך , אני חייב לציין זאת. העלילה שלו מעניינת. הוא כתוב טוב , מצליח לברוח מקלישאות רבות וכשלא ,בדרך כלל נכנס אליהן במודע, יש פיתולים בעלילה,יש סוף שגורם לך לרצות להמשיך ואפילו מקוריות.
אנשים שאוהבים פנטזיה ימצאו בו את כל המרכיבים המהנים. העטיפה שלו מצוינת והשם מפתה. אני נהניתי לקרוא אותו ולמרות עוביו ( דבר חיובי ) הוא עובר מהר.
אז מה הבעיה?
הבעיה מתחילה בשני העמודים הראשונים:
משורטטת מפה שנראית כמו כל מפה בספר פנטזיה והמחבר מפרט את השראתו מנרניה ושר הטבעות וכו'. אין בזה רע לכשעצמו אבל הם מעידים על הספר.
הספר נקי מדי, סכמטי מדי , הוא מקורי אבל בין הקווים. עוקב אחרי חוקים שקבעו סופרים לפניו. אני יודע שגם הארי פוטר הוא אוסף של ספרים שנוצרו לפניו אבל שם זה עובד , לפחות בשבילי
הוא נכנס אצלי לאותה קטגוריה שנמצא בה "השתנות" של ברג. למרות ששניהם מהנים יש להם סוג של טעם לוואי של סינטטיות, של פורמולה. קשה לי לשים את האצבע מה נותן את התחושה הזאת יתכן שרואים יותר מדי את מניעי הסופר ואת המניפולציות שהוא מנסה להפעיל ויתכן שעודף המוסרניות והמסכנות של הגיבורים מונעים ממני להתחבר אליהם.
על הצד החיובי הספר מתאר יפה איך נוצרים מיתוסים ואגדות ויש בו מספר רעיונות טובים.
אם יצאתם מבולבלים תדעו שגם אני.