על הספר הזה שמעתי הרבה, מסוג הספרים ש"חייבים" לקרוא.
אז קראתי.
אני לא יכולה להגיד שהבנתי את המהומה סביבו. הרעיון עצמו נפלא- סופרת שטווה סיפור מסביב לתמונה מפורסמת.
הביצוע- בעיני היה חיוור ואנמי. הדמויות נותרו מרוחקות במשך כל העלילה. כשאני קוראת ספר שבו הגיבורה הראשית מדברת בקולה שלה אני מצפה שיווצרו ביננו יחסים אינטימיים. אני רוצה גילוי לב, טוטליות שלה כלפי, שלא תעמיד פנים שהיא חברה שלי, אבל בעצם רק תגרד את פני השטח ותותיר אותי מחוץ ללב הסיפור. אני רוצה בלעדיות, לא רק מה שמספרים לכולם.
ככה בדיוק הרגשתי עם הספר הזה. הוא סיפר לי את הסיפור, אבל בצורה מרוחקת ואדישה מדי. חריט לא הצליחה לעבור את מחסום האמינות שלי. היא נותרה דמות לא מסקרנת שסיפרה סיפור שמספר טוב היה יכול לעשות ממנו מטעמים.
אחרי שקראתי הבנתי שזה ספר שה"חובה" לקרוא אותו היא אופנתית בלבד. לא מסוג היצירות הגדולות שבאמת חייבים (לרצות) לקרוא.

















