ג'ואן האריס אוהבת לכתוב על אוכל, היא יודעת להוציא דימויים ראויים ותיאורים מגרים. מנגד, האריס מתקשה בכל השאר, קרי, להוציא תחת ידה סיפור מטופל היטב. בחמשת רבעי התפוז האריס כתבה על קשרים אסורים עם נאצים המצויים בשטחי כיבוש צרפתיים. הטיפול בנושא הנפיץ היה מוחמץ לגמרי. גם הפעם טופל הסיפור בגולמנות, שלא לומר, בחוסר מוחלט של יכולת מינימלית לטפל בנושא הגדול עליה ועל יכולותיה הדלות.
ויאן רושה מגיעה בחג כלשהו, אי שם ב-11 בפברואר, לעיירה צרפתית קטנה. בחלוף החג מתברר שרושה עם בתה אנוק, שכרה לה מאפייה לשעבר והפכה אותה למגדניה בה נמכרים יצירי שוקולד למיניהם מטרפלס ועד משקאות שוקולד חמים ומגרים. חנות שוקולד בצרפת בוודאי לא אמורה לעורר עניין מיוחד, לא להרים גבות, אבל כן לשמח עיירה מנומנמת, החסרה חנות שכזו.
אלא שבכל זאת, איש אחד מוטרד מאוד והוא כומר העיירה פרנסיס רנו. הוא רואה בזרה בת-תחרות, חושש שאנשים יימשכו למתוק החום במקום לכנסיה. ספרים טובים נבנים מניגודים, מדילמות, מעיוותים. כאן לא ברור כלל וכלל מה הרבותא ולכן הספר לא מחזיק מים.
החנות הנוצצת של רושה נמצאת בדיוק מול הכנסיה באותה כיכר ממש. במקומות מתוקנים אנשים יכולים ליהנות מאמונת הבל בריאה ומממתק שוקולד לא בריא באותה נשימה. אבל האריס ניסתה לאחוז במקל בשני קצותיו ונשארה עירומה מכאן ומכאן. תושבי העיירה דווקא חמדו את מה שיש לרושה גיבורת הסיפור להציע: טעם, חום, נחמה וחידוש. לכנסיה היה להציע בעיקר להט דתי משמים, נחמה חלולה וריקנית, שנאה במידה כזו או אחרת, הפחדה, הבטחות שווא לגן עדן וגיהנום לנמנעים מכל השמחה הזו.
אלא שהסיפור מתפתח עם טוויסט כשאחד הצדדים דווקא משנה דעתו, מתבהם כראוי, אבל הפתרון הזה הוא ילדותי ולא ממש חכם.
האריס ניסתה לערב שוקולד עתיר מרירות, פירות יבשים לרוב, ליקרים משובחים, שנאת זרים, פערים דוריים, דת ואנטי דת. יצאה לה מרקחת שהיא רחוקה מלהיות בעלת יכולת ראויה לטפל ולו במקצת ממרכיבי אותה מרקחת.
חבל על בזבוז הזמן.
