מן הרגע הראשון בו נחו עיניי על הספר, לא יכולתי לעזבו. קראתי אותו כמעט ברציפות במשך שלושה ימים. שלושה ימים מורטי עצבים שאף על פי שידעתי את סופו, עורי היה חידודין-חידודין,
הרגשתי שאני חייבת להגיע לסוף. לדעת מה יקרה לגיבור הספר ולחבריו. והסוף לא איכזב אותי, אדרבא, הוא היה מהול בכמות המדויקת של עצב ושמחה. המשכיות וסופיות.
עלילת הספר מתארת חמישה נערים ונערה באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת, אשר חיים בארץ ישראל דאז, לפני שהפכה למדינת ישראל. הימים הם ימים נפיצים של כנופיות ערביות הגורמות חמאס לכל יהודי באשר הוא, יהודי שאינו תוקף אלא מגונן על עצמו. יהודי שאינו מאמין בתקיפה אלא בהגנה בלבד.
אלה ימים של מאורעות, של קושי. ימי סכסוכים וחוסר ביטחון הפושה בלב היישוב היהודי הנלחם על קיומו. ובכל הכאוס השורר ממילא, מגיח בבית ספרו של הדמות הראשית מורה כריזמטי ושונה, מורה שלא רק מלהג ומברבר על תקופות עברו באופן תיאורטי אלא חיי את חיי ההרפתקה כהוויתם וגונב את לבבות הנערים כבר בהופעתו הראשונית המוקפדת. מורה החריג בנוף כבר לפי הופעתו הצעירה, בהשוואה למורים האחרים שהזיקנה היא מנת חלקם ואחדים מהם רגלם כבר בקבר.
ראשית כל, הוא אינו קשיש בא בימים, הוא אינו מטפטף סיסמאות תנכי"ות אלא דוגל בעשייה. בהכאת האויב ובהשלטת מורא עליו. דבר הנוגד את אורח חייהם של שאר המורים בגמנסיה, אשר דוגלים בהגנה, בהליכה לפי הספר ובהדרכת החוק הבריטי שאין להמרותו.
מר תירוש מתנגד לכך ולכן הוא משלהב את חמשת הנערים והנערה, מכניסם אל לב ליבה של סוגייה סבוכה שמן ההתחלה נסכה בי הרגשה שהיא גדולת מימדים מכדי שהנערים והנערה יצליחו להכילה ולעכל את משמעותה.
הוא הגיש להם כפפה גדולה מכפי מדידותיהם ואין פלא שאחריתם הייתה אחרית רעה ולא מתגמלת. הבת היחידה בקבוצה, איה שמה, מקפחת חייה לאחר שהצילה את גבריאל עצמו והמורה הנערץ, יורד למחתרת, האסימון נופל, הוא חש באשמה גדולה המבצבצת מתוכו ומאיימת להכריעו אל הקרקע, אשמה שגורמת לו להיעלם ולמרות שמתחילת הסיפור המספר מאחל בסתר ליבו לראות את המורה המוערך בריא ושלם אך למרות תקוותיו, סופו של המורה, אף על פי שהוא לוט בערפל, ידוע מראש. לא קשה לנחש זאת.
אך כמו בכל מלחמה, ישנם קורבנות. אין מלחמה ללא קורבנות וללא הקרבות ותשלום מחיר יקר המציאות. מותה של איה הוא הראשון מאמיתות החיים שמספר הסיפור ורעיו יהיו עדים אליהם. מסכת של כאב לצד השלמה. תקומתה של מדינה אשר גבה חיים רבים אינספור.
והאירוני הוא, שלמרות שהמדינה הוקמה וכבר אין הגנה, ואין לח"י ואצ"ל, הסוגייה הופליטית עדיין נושמת ומתרוצצת, חיה במוחותינו. אין לה סוף ונדמה לי שגם לא יהיה לה סוף. אין בריטים אבל אירגונים ערביים עוינים ישנם שרוצים להשמידנו, לכלותנו.
יש את אלה התמימים שחושבים שהשלום הוא הפתרון, חיים במעין חלום ורוד שהינה, זה תכף יקרה, זה מעבר לפינה, אך המציאות תטפח להם על השכם ותעורר אותם מעלפונם המתוק חיש מהר. לא הרגע, לא היום, לא מחר. יש עוד זמן רב. זמן רב אך גם הם יקיצו מחלומותיהם כפי שהמספר וחבריו קצו. החיים אליהם נשאבו, בעל כורחם, על ידי גבריאל תירוש לא היו חיי הרפתקאות בנוסח המערב הפרוע שליבם הצעיר כמהה אליו משחר נעוריהם, אלה היו חיים קשים, אלימים שאיפשרו להם הצצה ראשונית לעתיד ליפול עליהם. פגישתם עם גבריאל פקחה את עיניהם וגרמה לפיכחון לסלק את תמימות הנעורים שעוד אחזה בהם. הוא הפך אותם לחיילים צעירים, לימד אותם מאפס את הלכותיו של חייל צעיר ופטריוט, תאב הצלחה, לא נקם, אלא הצלחה וכל זאת תחת חוטמם של המורים הקפדנים, סולדי הלחימה והמדון.
ספר מופלא המתובל בשפה עשירה ומפולפלת, שפה אשר הולכת ודועכת ככל שנוקפות השנים, האופיינית לימים עברו, לימים ההם, שהמדינה טרם התקיימה, לדור החלוצים, אלה שהקימו בזעת אפם את המדינה שלנו ומכרסמת בי תמיד השאלה: לו היו חיים בימינו, מה הייתה דעתם? האם היו שמחים בהשגיה של המדינה? האם מפעל חייהם הוגשם במלואו?
זו שאלה שלדאבוני לא נוכל לזכות לתשובה. לפחות לא בחיים הללו על פני האדמה. אולי בעולם הבא.
ככל שאני קרבה אל סוף הספר, עובדות החיים מכות בי, מפלחות את עורי ומשתלחות בי, אני נאנחת, ליבי עמוס מרורים. דור נפקד. דור שהיה ועודנו קיים אומנם אך רצוץ, קמל, מתעופף ברוח כשאריות פרחים נובלים שפעם ריחם הטוב אפף את הכול וכיום נותר מהן שלד שאף הוא נמק ככל שהחודשים חולפים.
אני חשה בזאת באופן אישי, כאשר אני רואה את דור הקשישים, אלה שחזו במו עיניהם בתקומתה של המדינה ולצד דמעות הצער והעצב געתה שמחה ואורה גדולה. סבתא אחת איננה, סבא מתנדנד בין שני קצוות החבל, אוחז בחיים בעיקשות על אף תחלואיו הרבים.
" בשנים הארוכות והרבות שבאו לאחר-מכן תוהה הייתי לא פעם אחת על משמעותו של הזמן. עתים נראה לי כדבר הנתון בתוכי וצומח עמי על מנת לקמול ולהתמולל כעורי ושערי, ועתים ניצב מחוצה לי, כמין מהות אדירה ובלתי משתנה, וצופה אל השינויים החלים בי בדממה שכולה צער. פעמים מצליח הייתי להבחין באותם גרגרי הדוק הניגרים אט אט בשעון החול שלו, ופעמים שלא הבחנתי אלא בהכאות-הגונג העמומות שלו, כהכאת פטישו של אותו ענק המשמש סמלה של חברת סרטים אחת ומופיע בראש סרטיה."
