כן, אני מודע לכך שאני כותב את הביקורת הזאת לעצמי. אני יודע שאף אחד לא מעונין בספר שעל גבו כתוב שהוא עולה שמונה לירות. עד כדי כך ישן. אבל אני עדיין אכתוב את זה. כי אני מאמין שמה שאני עומד לכתוב כרגע הוא יותר מסתם ביקורת. אז אתה, מי שעכשיו קורא את הכותרת הזו- תכנס לביקורת, ותתחיל לקרוא. משעמם? נו טוב, תלחץ על "הדף שלי" ותחזור לענייניך. אבל אני מאמין, לא. אני רוצה להאמין, שהביקורת הזאת היא יותר מסתם משעממת.
אז הנה נתחיל.
באוגוסט 2013, נסענו אני ואבי, לכבוד בר המצווה שלי, לקניה באפריקה.
טיול מרתק של עשרה ימים, כל יומיים- שלושה עוברים מדירה לדירה, ופשוט נכנסים לעולם אחר. לתוך בועה, בועה שנשארה כמו שהיא אלפי שנים, מבלי שיד אדם תיגע בה באופן ניכר לעין.
וכמו שנכנסתי לבועה המסוימת הזו, ככה התפוצצה הבועה שבה אני חייתי. הבועה בה אני בטוח שככה אנחנו צריכים לחיות. שהחיות האחרות צריכות להיות בשבי, מאחורי זכוכית, בובות ראווה בחנויות הבגדים. שלנמר טוב גם בתןך הכלוב, כי מה אכפת לו? מביאים לו אוכל, מים, ומפל שמזכיר לו את הטבע.
אבל כמו שאמרתי, הבועה הזאת איננה עוד, ולעולם לא תחזור.
כי ברגע שפתחתי את דלת רכב השטח, קיפצתי על המושב המרופד, המצלמה תלויה ברפיון על צווארי, לצידה המשקפת, והתחלנו לנסוע בין העולם המדהים הזה, הבנתי. הבנתי שככה זה צריך להיות. ראיתי את הלהט של הצ'יטה כשהיא מזנקת אחרי גורת זברות. את האימהות הגאות של הגנו מביטות בסיפוק בבנם שחוצה את הנהר לראשונה, מקפץ בפחד עם כל תזוזת תנין והיפופוטם.
את האם מלמדת את בנה הבבון ללכת, ובכל פעם שהוא מועד, היא מצמידה אותו לליבה וסורקת את גבו בחיבה.
את הפיל שמחזר אחר הפילה, והוא מחייך- ממש מחייך! - כשהיא נענית לחיזוריו.
ואוטומטית מחשבותיי חוזרות אל החיה הכבירה הזאת, הפיל הענק, החכם, החברותי- מאחורי סורג ובריח, וכמה שבגן החיות הוא הרבה יותר קטן. לא פיזית. נפשית. פשוט חיה, שאין דרך יותר טובה להגדיר את זה מאשר לכודה מנגד רצונה. חיה קטנה ועלובה.
וזה פשוט... לא הוגן. החיות האלה, לפחות ברובן, היו כאן לפנינו.
וגם אצלן קיימת אהבת אם. חיזורים. משיכות. תגרות.
והם לא נחותים מאיתנו.
וצריך להחזיר אותן לטבע. כי מקומן לא אצלנו, בספארי ברמת גן. מקומן בטבע, במרחבים הפתוחים, בין העדרים וההרים.
הספר "אני והשימפנזים" החזיר אותי, לאחר כמעט שנה, לארץ המופלאה הזו.
ג'יין, אישה צעירה, שמאז ילדותה ריתקו אותה בעלי החיים, נשלחת במסגרת העבודה לחקר ארוך טווח אחרי שימפנזים, החיה שעל פי המחקרים, הדומה ביותר לאדם.
תיאורי הנופים, ההתנהגות החברתית של השימפנזים, שכל כך אנושית, פשוט... ריגשה אותי.
ואני לא בטוח עד כמה זה יכול לענין מישהו שלא חווה זאת על בשרו, את העולם המופלא הזה, שאתה מוקף ביצורים כל כך מדהימים, שעושים את מה שהם נועדו לעשות, לא מנסים להתקדם על חשבון האחרים כמו האדם- אבל אותי, זה ריתק.
אז ביי ביי, ביקורת שכתבתי לעצמי.
ביי ביי.
ומקווה שהצלחתי להשפיע על מישהו.
