“יש משהו קשה יותר בחיים מלאבד ילד?
לשמחתי הרבה (טפו-טפו, חמסה-שום-בצל ושמן זית) לא חוויתי זאת על בשרי, אך אין לי ספק שלכל אדם שחווה זאת, עברה בראש המחשבה: "מה לא הייתי עושה כדי להחזיר אותו". השאלה היא מה באמת אותו אדם היה עושה לו האפשרות הזו נפתחה בפניו ומה המחיר שהיה מוכן לשלם.

נתב"ג הוא ספר ריאליסטי נורא ומוזר לי לכתוב את המילים הללו על הספר בו אנשים מתים חוזרים לחיים, אבל זאת ההרגשה שלי, סובייקטיבית כמובן, אבל מוחשית מאוד.

נצ"מ זהר נרקיס הוא מפקד מרחב נתב"ג. הוא אדם נורמטיבי ומשתדל להיות שוטר ומפקד טוב על אף המרמור על התפקיד שלא למידותיו, על העדר הקידום באופק, על חיכוכים עם גורמי ביטחון אחרים בנתב"ג ועל כך שפרודתו, בקרית הגבול, ממשיכה למרר לו את החיים. מעבר לכל זה, הוא אב שכול, שאיבד את יוני, בנו בן ה-10 בתאונת דרכים.

לאחר מות בנו, זהר נרקיס ממשיך באותה שגרה של סיור, ניירת, פלירטוטים, אך שום דבר לא מצליח למלא בלבו את החלל עד שיום בהיר אחד אירוע, שהתחיל ככשל חמור באבטחת השדה השמור ביותר במזרח התיכון, הפך להתלבטות מוסרית קשה בעקבות הופעת אנשים שחזרו מהמתים והתייצבו בנקודות שונות של נתב"ג.

הספר לא דן כמעט בפן הדתי של תחיית המתים. אין איזכור לימי המשיח, לתפילות ולרב עובדיה יוסף ואחרי שאין כבר אפשרות לערער על העובדה שהאנשים אכן היו מתים וכעת חיים, התפקיד של צוות החקירה הוא להבין למה הם חזרו. לאחר שנרקיס מצליח להבין את דפוס הפעולה, אין ספק שחייו ישתנו מקצה אל הקצה.

אפשר היה לקרוא לספר הזה זורם ומהנה, בעיקר בגלל הדינמיקה בין הדמויות, התחקיר המעמיק על סידורי הביטחון והרעיון המקורי, אך בעיניי הוא היה דוקר ומעלה שאלות קשות, בעיקר לקראת סוף הספר. דמעתי והתלבטתי ודמעתי שוב.
היו כמה בעיות אמינות קלות, אך הן לא פגעו בהנאתי מהספר.”

“נתב"ג זה טרמינל, מקום שבו עוברים מהארץ לשמים, בתכנון לנחות בחזרה מהמטוס בארץ אחרת. בסיפור הזה, נתב"ג הופך להיות טרמינל גם לדרך ההפוכה- מהשמיים לארץ. מתים מתחילים לצוץ בכל מקום אפשרי בשדה התעופה, והצוות שמאייש את תפקידי הבידוק והמשטרה מצרף את המקרים אחד לשני. דרך העלילה נחשפת מערכת היחסים הענפה בין כל הגורמים האחראיים ברמת המקרו וברמת המיקרו- בין האנשים שבסיפור.
סיפור ממש לא אפשרי אבל כל התיאורים מוכרים כל כך. הסופר מצליח ליצור מתוך המקומות המוכרים סצנות חדשות לגמרי, כאלו שידועות אבל יש בהן חידוש ויצירתיות. סיפור לא אפשרי אבל ממש מטלטל. מאתגר לנסות לחשוב מה אני הייתי עושה אם הייתי במקום המספר, ואיך דבר כזה יכול להשפיע הלאה, במעגלים רחבים יותר. ומה יקרה אם וכאשר זה יקרה במציאות.
בקיצור- מומלץ!”

“****




האמת היא שזה ספר חמוד.

זוהר נרקיס הוא שוטר, מפקד מרחב נתב"ג, וביום רגיל לגמרי, במשמרת שלו, קורים לפתע כמה אירועים בבת אחת שמשבשים עליו את יומו ואת השיגרה של המערכת המשומנת שבתוכה הוא עובד. אנשים שהיו מתים מופיעים לפתע, חיים לגמרי, במקומות שונים בנמל התעופה.

אבל לא, התבלבלתי. זה בעצם לא ספר. זה סרט. ואפילו סרט לא רע בכלל. סרט ישראלי, עם איבגי, או אולי ליאור אשכנזי בתפקיד הראשי. ואולי בסרט יוותרו על על מיני מניירות שנכנסו לספר בלי שום הצדקה אמיתית - והראשונה והעיקרית בהן היא שלכאורה הוא נכתב במהלך טיסה טרנס אטלנטית אחת כמונולוג/ווידוי עמוס בן שלוש מאות ומשהו עמודים שמצורפים לטופס נחיתה ובקשה לוויזה. נו, באמת.
העניין השני שהטריד אותי הוא נושא כללי יותר וקרדינלי הן בספרים והן בסרטים, ובהיעדר מילים מתאימות יותר אסתפק כרגע במילה "טון". לספר ולסרט יש טון, גוון, צבע.
פעם הטונים האלה היו ברורים ומובהקים יותר. ספר היה קומי, או דרמטי, או ספר מתח, זהו. ידעת לאיזה מדף בחנות אתה הולך. לעתים היו נשזרים בו קווים של ליריות, של ניו-אייג', של מלודרמה, או של דברים אחרים, אבל ה"טון" היה ברור לגמרי. עם התפתחותן של השפות הספרותיות והקולנועיות, הדברים הפכו למורכבים יותר, למעניינים ומתוחכמים יותר, וכיום אתה עשוי להיכנס לספר או סרט שהוגדרו כ"קומיים" ומוצא אותם אולי משעשעים במידת-מה, אבל עם אמירות עוקצות, חברתיות, מוסריות או אחרות שמעמידות בסימן שאלה את ה"ז'אנר" המקורי שלהם ולראייה, ספרים כמו של דיוויד פוסטר וואלאס או להבדיל מחזות של חנוך לוין, סדרות טלוויזיה כמו "דקסטר" או "לואי" וכל הסרטים של טרנטינו. הם גם, וגם, וגם. שום דבר שאפשר להניח עליו בשלווה את האצבע ולהגדיר אותם במילה וחצי.
הטון של הספר הזה הוא מטעה מאוד, כך שלכאורה הוא מתאים למה שתיארתי בפיסקה הקודמת - אבל לא. זה לא קורה נכון. זה צורם. כי מצד אחד הוא מאוד ישראלי - שזה מצויין, כי הוא כתוב טוב, ואמין, והדיאלוגים לגמרי שוטפים ועשויים בתחביר הנכון והטרמינולוגיה החצי-צבאית וחיתוך הדיבור בהתאם מדוייקים לעילא - אבל יחד עם זאת ההתחלה, ועוד חלקים מהאמצע הם כמעט בגדר קריקטורה, על גבול הגרוטסקה, אפילו הייתי מעיז וכותב "ספר-בורקס", ובדיוק מהסיבה הזאת לא הצלחתי להאמין לו, כי הוא פספס באורח-נס, ולא לחיוב, את המקומות המעניינים באמת שנגזרים בהכרח מהרעיון הבסיסי המבריק שלו, שמצליח לא ללכת לכיוונים הפטפטניים והמייגעים של אופיר טושה גפלה ולא לכיוונים המהורהרים והמבושמים-ממילותיהם-הם סטייל אשכול נבו, ואפילו לא לכיווני האימה הסטיבן-קינגים המתבקשים כמעט. יש פה ערבוב סופר-מעניין של טון מציאותי, יומיומי, חותך, ישראלי, ביטחוניסטי, שוביניסטי, אפילו משעשע, לבין משהו שהוא על-טבעי, מפחיד ומעורר מחשבה - והחיבור הזה בפני עצמו כבר גורם לצופה לחשוב את המחשבה הכה-מענגת משכונת "מה אני הייתי עושה אילו", שזה, בינינו, הכי כיף. אז למה להכניס את "מי מתעסק, זה מיקו?".

מי שרוצה לראות מקום שבו שילוב הז'אנרים, הטונים והגוונים עובד, ועובד נפלא - שירוץ ויראה את סרטה המבריק של טליה לביא (שלמדה איתי בבצלאל ואז הלכה ובניגוד אלי עשתה עם עצמה משהו) - "אפס ביחסי אנוש".”

“קשה לי לא לגלות מהו הרעיון האדיר שצצץ בספר והופך את כולו למותח וסוחף כל כך. אך אפשר בקלות לומר שהרעיון הוא דתי ,רוחני ,מיסטי מאוד.(יש יאמרו דמיוני משהו). מה שכן אפשר לומר על הספר הוא: שהשפה בו היא מאוד מסויימת, מאוד ישראלית, מאוד צבאית (טאצ' שובניסטי לכאלה שיש להם כיבה רכה) וכמובן עם כל הסלנגים שבעולם.

העלילה מתרחשת כאן אצלינו, כאן בארץ, בנתב"ג. העולם המתואר הוא עולמם של אנשי הביטחון שעושים את עבודתם בנאמנות או בחצי נאמנות , אך הם אילו שלעיתים לא עוצמים עין בלילה במשמרות ארוכות כדי שלנו יהיה עולם בטוח יותר.תמיד חשבתי על נתב"ג שזו בועה סטרילית עם עיניים בכל מקום.

זה לא ספר מופת אבל ההנאה לא מאחרת לבוא כבר בתחילת הספר.
זהו ספר קטנטן שכמסיימים אותו נאנחים מרוב עונג וחיוכים בגלל שפע הצבעים שבו.
הוא קצת מכל דבר והומוריסטי להפליא.
ואי אפשר לספר יותר מידי כדי לא לקלקל את החוויה.

קריאה מהנה.”