זה לא קורה אצלי הרבה שאקח ספר ליד ושאסיים אותו עוד באותו הערב.
זה קרה לי עם ספרו המעניין ויוצא הדופן של <mark>אילן בכר</mark>.
אני ככלל, לא במיוחד אוהב את סגנון כתיבתו של <mark>אילן בכר</mark> שאין בו 'נשמה יתרה'
בספר מיוחד זה הצליח אילן להחדיר תחת עורו של הקורא את 'הנשמה היתרה' שלו. בנוסף: בהתחשב ברמת החשיפה האישית (שיש להעריץ אותה) חושבני שספר זה ידבר אל ליבו של כל מי ששירת שירות צבאי.
החשפות מסוג זה, היא בדרך כלל נד

שבוי בפקודה – ספר חדש על פדוי השבי, אורי אהרנפלד,
צנחן שהיה כלוא בצינוק בכלא עבאסייה בקהיר.
מאת <mark>אילן בכר</mark> ואורי אהרנפלד

ספרי המלחמה הטובים ביותר שנכתבו עד היום בעולם הם אלה, בהם אתה חש את נפשו של הכותב מוטמעת בכל שורה ופסיק. אתה מלווה את תקוותיו, חששותיו, הפחד, האימה, גניחות חבריו הפצועים, ריח המוות. תהום הבדידות בצינוק הכלא.
כזה הוא הספר "שבוי בפקודה" מאת <mark>אילן בכר</mark> ואורי אהרנפלד. הספר, שי

למרות החשיפה הקשה -כתוב בצורה רהוטה וטובה. ספר שמגיש לנו את באופן בלתי מתפשר את סיפורו של <mark>אילן בכר</mark>.
מומלץ מאוד

אין ספק שצריך עצבים חזקים בכדי לקרוא את הספר הזה.
אני אישית כמעט יצאתי מדעתי במהלך הקריאה.

זהו סיפור אמיתי של אורי אהרנפלד, שהיה שבוי בכלא בקהיר, במלחמת יום הכיפורים.
כשקראתי את התקציר בגב האחורי של הספר, ידעתי שלא ארגיש טוב בעת הקריאה, ידעתי שאכעס נורא, שאזדעזע מהתיאורים הנוראיים, אכן צדקתי, ממש לא קל, הצטמררתי , דמעתי וחשתי בחילה.

קטע מתקציר הספר בגב האחורי : " ממשיכים לחקור אותי, רגליי

לאורך ההיסטוריה האנושית אירעו אלפי אלפים של מקרי התעללות לשמה. של החזק בחלש, של חברה אחת בבני חברה אחרת ושל השובה בשבוי.
חלק ממקרי ההתעללות היו על רקע לאומי (החברות הפרה היסטוריות בדרום אמריקה, או לחילופין 'רצח העם' וההתעללות שלפניה שאירע לארמנים בעת מלחמת העולם הראשונה). אחרות על רקע דתי (האינקוויזיציה הספרדית) אחרות על רקע לאומני (התעללות הנאצים בבני עמנו בתקופת השואה).
כאן, בספר זה, ההתעללות