בואו נדבר רגע על נתב"ג. אני מתכוון לאולם 'קבלת הפנים'. הרגע הזה אחרי שצלחת בשלום את עמדת המכס, מגונן נואשות על שני האננסים שהברחת לילדים בניגוד גמור להוראות משרד החקלאות, ואז אתה פוגש אותם, נרגשים, אוהבים וסקרנים.
ואז השאלה הזו, הכי מרגיזה בעולם - "נו, איך היה?".
עכשיו אתה צריך לבחור מתוך שבועיים של טיולים, טעימות, קפיצות, פישולים והוצאות. נו, אז איך באמת היה? יש כמה תשובות. החביבה עלי: "עדיין לא החלטתי".
זאת בדיוק התחושה שלי אחרי הספר הזה. בניגוד לכללים, דווקא הכריכה דחתה אותי. בתודעה שלי - ככה מוכרים מכוניות או חשבונות בנק, לא ספרים, וודאי שלא פרס נובל לספרות. ובכל זאת, פרס הנובל והעובדה שהספר ננטש על המדרכה הביאו אותי לנסות אותו.
אז תשאלו: איך היה? ואני אשיב: שעדיין לא החלטתי.
אתם מבינים לבד שכשמדובר בחתן פרס נובל לספרות, יש לו איזו יכולת. וזה בדיוק מה שאני מנסה לפענח. מהי.
התמה של הספר, כמו שמספר התקציר, עוסק במשיכה הזו שנגזרה על שני המינים ובעיקר על החזק שבהם אל היפה. העניין הזה שקדמונינו ניסחו כ'חשוק' ו'נחשק'. יוסה לוקח את זה כמה צעדי ממבו קדימה. על פניו - שום דבר חדש - אותו ישן שהעסיק משוררים וגרפומנים בכל הזמנים. מישהו חושק במישהי, היא בורחת, חוזרת, בורחת, חוזרת, בורחת, חוזרת ובורחת. בינתיים הוא תופר רומן.
לכאורה סתם תעלול של סופר רע, וכאן בדיוק מגיע הקעץ':
כישוף!
יש לו ליוסה הזה את היכולת הזו שהופכת אותיות למילים ולתחושות. עובדה, מצאתי את עצמי עובר את כל פרשת האהבהבים שלו, כמעט בניגוד לרצוני. פשוט נמשך בעקבות סערותיו ועל הדרך לומד קצת היסטוריה מהפכנית של דרום אמריקה ומשבריה.
ואז, אחרי שסיימתי בנשימה עצורה, אני חושב שעליתי על עוד משהו נוסף. מסתבר שהגאון הזה לא כפל את עצמו סתם. באיזשהו אופן, הוא הצליח לתמצת לתוך כמה סבבי עלילה לא ברורים, את עומק הפנטזיה הגברית ושברה.
בקיצור: עדיין לא החלטתי.