ספר נהדר, חזק ומרתק המספר על עידן של שנאת נשים, בו הופצו התקפות חריפות
כנגד נשים מפיהם של אבות כנסייה חשוכים!!
יוהנה הקטנה הגיחה לאוויר העולם בלידה קשה שסיכנה את חיי אימה האהובה,
לתוך עולם ימי הביניים האפל וחסר התרבות.
אביה הכומר הגס והמרושע, קיבל במורת רוח את לידתה של בת קטנה
שנולדה אחרי שני בנים. מבחינתו, בנות היו נחותות.

יוהנה הייתה שונה. היא הייתה מבריקה וחכמה.
תבונתה הטריפה את דעתו של אביה, והוא דאג להצליף בה, כי זאת
הייתה דרכו היחידה 'ליישב את דעתה' ("כל גבר הוא אדון ביתו").
אבל לא אחת כיוהנה תשפיל ראש ותיכנע לחוקים אפלים.
היא מצאה דרך לנוס מביתה, והתפלמסה עם אנשי דת על הפרשנות שלהם
לכתובים "מדוע נחותה האישה ביצירה? והרי למרות שנבראה שנייה,
היא נוצרה מצלעו של אדם, בעוד שהאדם נוצר מעפר פשוט."

יוהנה קיללה את מכת הגורל על היותה נערה, גורל שמנע ממנה להצליח ולקבל
את מה שמגיע לה הרבה יותר מאשר לגברים טיפשים וחלשים.
רכיבה על סוס, קרוא וכתוב, עיסוקים, הבעת דעות...כל אלו נשללו מנשים.
היא החליטה לשנות את גורלה!! יוהנה גזרה את שיערה, לקחה את בגדיו
של אחיה המת, ולבשה את דמותו של גבר צעיר חכם וטוב לב.

מכאן...יוהנה עלתה כמו מטאור. היא למדה את סגולות הריפוי, שכלה החריף
העניק לה תפקיד של כומר. וכגודל ההצלחה, כך גודל היריבים הצרים על דלתה.
בתוך כל זה, הסופרת טווה ביד אמן סיפור אהבה בלתי אפשרי
בין האפיפיורית יוהנה לבין ג'רולד האציל הגיבור יפה התואר.
אהבה גדולה ומיוחדת המחייבת את יוהנה לבחור את דרכה העתידית...
ספר מעולה!!

"מוזרות דרכי הלב. ניתן לחיות במשך שנים, להתרגל לאובדן, להשלים עימו,
ואז, במחשבה אחת בלתי זהירה, הכאב עולה שוב לפני השטח,
חד ודואב כפצע טרי".

החל מהרגע שבו הבחנתי בספר לראשונה, הבנתי שאני כנראה לא חי בימי הביניים.
השם הנשי - "דונה וולפולק קרוס" - התנוסס בגאון על הכריכה הקדמית שלו. כלומר, אישה כתבה את הספר הזה. בתקופת ימי הביניים, דבר שכזה לא היה קורה, משום שהמעשה נחשב אז לפשע חמור, שכן חל איסור על נשים לעבוד בעבודות שנחשבו אז לעבודות גבריות. כתיבה, קריאה, שקידה, למדנות - כולם תכונות גבריות שלא אמורות להימצא אצל נשים. המקסימום הוא לגדל ילדים, לבצע עבודות בית פשוטות, לציית לבעל ולתת לו מדי פעם להכות אותך כשהוא חושב לנכון.

ואם בכל זאת חייתי בימי הביניים, והספר הזה היה נכתב באותה תקופה, תחת זיהות גברית בדויה - נגיד, רוברט גלבריית' - אז וודאי שהמישהו הזה שחי לו בימי הביניים, ושיצא לו לקרוא את הספר הזה, היה מאמין שאכן גבר כתב אותו. ולא סתם גבר, אלא גבר-גבר. הגבר שבגברים, הנעלה שבסופרים. וכי מה הסיכויים שאישה פשוטה כתבה ספר כביר שכזה?

אבל לא, זו עובדה גמורה שאישה כתבה אותו. והיא עשתה עבודה מצויינת. וגם ג'יי קיי רולינג, מחברת הלהיט 'הארי פוטר', נחשבת לא רק לסופרת האישה האהובה עליי, אלא לסופרים האהובים עליי בכלל בכל הזמנים!

***

ואם כבר מדברים על 'הארי פוטר', אני חושב ש'האפיפיורית יוהנה' הוא סיפור הארי פוטר בגירסתו הנשית. מכיוון שהוא מספר על נערה אחת, שגדלה בבית אחד עם אמא, אבא ו-2 אחים המבוגרים ממנה. אביה מעולם לא לחש אליה מילות חיבה, למען האמת הוא ראה בה ילדה מיותרת שלא תגיע לשום מקום, מקור לבושה. את אחיה הוא ייעד לגדולות, ועשה כל שביכולתו על מנת לקדמם בלימודיהם, וכך גם בדרגות בעולם הנצרות. אך יוהנה היא לא כמו כל הבנות. היא מתאווה לידע. היא יודעת שהיא מסוגלת, שיש לה הכוחות הדרושים לכך. וכך, בסופו של דבר, לאחר הרבה תלאות, היא מוצאת את עצמה לובשת דמות של גבר, ומתחילה סוף כל סוף לממש את חלומה, והוא שיתייחסו כלפיה למה שבפנים ולא למה שבחוץ. היא מתחילה ללמוד במקומות שעליהם אפילו בחלומותיה הגדולים ביותר לא חלמה, צוברת הערכה והשפעה רבים בקרב אנשים מסויימים, אך גם אויבים ושונאים. ולבסוף - וזה לא ספויילר - היא הופכת להיות האפיפיור יוהן.

'האפיפיורית יוהנה' הוא ספר שמשלב היסטוריה, שרובה אמיתית והתרחשה במציאות, עם רומן הרפתקאות קיצבי, מסעיר, דרמטי, מרגש וקסום, שעולה בו ניחוח קל של סיפור אגדה, ואפילו פנטזיה - כנראה בגלל שמדובר ברומן אפי, כזה שהושקעה בו הרבה מאמץ, שקדנות, חקירה ולמדנות מצד המחברת שלו (שימו לב שהזכרתי תכונות אלו אצל אישה...) על האירועים ההיסטוריים, בשילוב של כישרון כתיבה, שבכתיבתו הפשוטה אך החזקה והנוגעת, מצליח להקים לתחייה את האירועים שקרו לפני שנים רבות. יש בו אבירים, אצילים, מלוכות, סיכסוכים, תככים, מזימות, מאבקי שילטון וכוח, מוות, אהבה, קונפליקט, וסיפור על ילדה אחת, גיבורה אמיתית, שרוצה לעשות צדק בעולם הלא צודק שבו נולדה.

הוכחה נוספת לכוחו והשפעתו הרבים של הספר עליי - אני זוכר בו איזה קטע בספר שפאקינג גרם ללב שלי לדפוק בעוצמה, וזה משהו שהרבה זמן, אם בכלל, לא קרה לי עם ספר. ממש סגרתי את הספר והכרחתי את עצמי להתאפס ולנשום ברוגע, כי הרגשתי שהעוצמה של הדפיקות יכולה לסכן לי את החיים ולגרום לי לקבל התקף לב, ואני לא צוחק. זה היה ממש ממש חזק.

שמעתי שגם יש סרט על הספר. טרם ראיתיו, כנראה אראה אותו בסוף שבוע. עד אז, ממליץ לכם בכל לב לקרוא את 'האפיפיורית יוהנה', ההנאה מובטחת. מקווה שתצאו עם קריאת הספר בהרגשה שיש עוד לאן לשאוף - כן נולדה מצלע אדם, לא נולדה מצלע אדם, פיתתה את אדם לטעום מעץ הדעת, הוא פיתה אותה - זה ממש לא משנה. אנחנו בני אדם. כולנו, גברים ונשים כאחד, קיבלנו את הדעת והחוכמה. אז... הגיע הזמן שנעשה עם זה משהו לשם שינוי.

"כל מה שהיום ישן היה חדש בעבר, החדש קודם תמיד לישן. האם אין סכלות בלעג לקודם והערצת הבא אחריו?" (יוהנה, עמוד 349).

זה לקח כמה פרקים אבל משלב מסוים מאוד נהניתי מהספר. השפה, שחששתי שתחווה כעיונית וקדומה בקטע מעיק, הייתה זורמת ונעימה לקריאה. אפשר לשפוט את הספר לפי קו העלילה המרכזי שנטווה בו, הכולל גם סיפור אהבה כואב ובלתי אפשרי (לכאורה קיטשי, אבל להנאת הקוראים לא מדי מורגש ככזה) אבל ההתרשמות האמיתית שלי הייתה מהאווירה. התיאורים מייצרים די בקלות תמונות כל כך חיות, היה קל ונעים נורא לדמיין- את המראות, והריחות, והלבוש, וכלי המלחמה וההתכנסויות. וכן גם את העוני, והאלימות- חוויות לא פשוטות אך האופן בו הן מתוארות פשוט "חי" כל כך, מבלי להתאמץ ולהכביד בתיאורים ו"הוראות בימוי".

משאלות לבה של יוהנה, נראות טריוויאליות- ללמוד ולרכוש השכלה. כל כך טריוויאליות שבדומה לגברים (ולנשים!) המתוארים בספר, אבל ממקום מאוד שונה מהם, גם אני שאלתי את עצמי- 'מה מקולקל בילדה הזאת?', שהעתקה חוזרת של מילים ארוכות ושינון כתבי הוגים כאלה ואחרים עושים אותה לכל כך מאושרת. אני חושב כמה פריבילגית המחשבה הזאת שלי, איך אני יכול להרשות לעצמי לחשוב אותה מתוך התקופה והחברה בה אני חי. כמה היא נעשית מזעזעת על רקע תיאורים כמו ברכת הבישוף לחתונת זוג צעיר, ודבריו על האישה- "עליה לחקות את התנהגותו של הכלב, שלבו ועיניו תמיד מושתים לבעליו ; גם אם בעליו מצליף בו ומשליך עליו אבנים, הכלב הולך אחריו, ומכשכש בזנבו" ; ולגבר- "מי ייתן ויהיה אדון הוגן לגבירתו, ולא ישית עליה עונשים שאינם סבירים" (תיאור החתונה מעמוד 131). כל זה, ומבלי להתכוון להעליב אף אחד או לגרוע מרגעי האושר של החתן והכלה ביום חתונתם- אז ודאי שהעתקה אינסופית של ספרים עשויה לגרום לאיזשהו אושר, מסוג כזה שאני לא לגמרי יכול להבין אותו עד הסוף. וודאי שההרגשה שלי המתלווה לקורותיה של יוהנה- 'אבל תחת התחפושת הזאת של הגבר היא לא באמת מגשימה את עצמה במלוא מובן המילה' גם היא מתפקחת על רקע אותם הדברים.

הנקודה המעניינת, ובעיניי נקודת הזכות בספר, היא שבעוד שיוהנה מוצגת כדמות שחצתה את גבולות המגדר באותה עת, היא איננה מהפכנית במלוא מובן המילה. היא חצתה את הגבול, אך לא פרצה אותו. לא היה בכוונתה, וגם לא היה בכוחה. וכנראה גם לא עלה על דעתה. גם היא מבינה שהכלה באותו טקס נישואין מאושרת, או שעליה עצמה לשלם את המחירים של בחירתה לחיות כגבר פשוט כי ברוב תחומי החיים האפשרויות העומדות בפני גבר הולמות יותר את שאיפותיה האישיות באותה עת. אני חושב שזו נקודת זכות משום שכשכך מוצגים הדברים, אפשר להצליח אולי לחוש קצת יותר בעוצמות הדיכוי, ובעיקר במידת הקיפאון התודעתי. איך אפשר להיות מקובעים כל כך? גם כשלכאורה הדבר גובל בעיוורון. וכאן אני חוזר אל הציטוט שהבאתי בפתיחה. הוא תפס אותי לא רק כי הוא מצביע על המובן מאליו (הפחד מחידושים הוא טיפשי), אלא גם על מה שקשה לנו להבין לגבי עצמנו- לא תמיד אנחנו רציונליים. והפחד מחידוש הוא עדיין פחד. טיפשי ככל שיהיה הוא מניע אותנו, והוא עשוי לשתק אותנו. לא באופן הדרמטי של המילה, אלא סתם בצורה כזו פשוטה, יומיומית, שעשויה להסביר איך אנשים משכילים, ונאורים, וחלקם בעלי לב טוב, עומדים בחתונה כזו ושומעים "לא ישית עליה עונשים שאינם סבירים" או "גם אם בעליו מצליף בו ומשליך עליו אבנים" ומזילים דמעה, ומתרגשים, ומקווים ש"בקרוב אצלם"....

לספרים טובים אני בד"כ נותן 4 כוכבים. 5 הכוכבים שמורים לאלה שעשו לי משהו בפנים. היה כאן סיפור טוב, שמסופר היטב, וכשהפכתי את העמוד האחרון בספר משהו בי הדהד "4 כוכבים". אבל עכשיו כשעצרתי רגע, וחשבתי עליו, וכתבתי כאן- אני מבין מה זה הקווץ' הזה שהוא עושה לי בפנים. את חוסר הנוחות שעולה בי נוכח ההבנה שאני יכול להגיד עד מחר שאני חי בזמן ומקום פריבילגים ביחס למה שזה עתה קראתי עליו. אבל אני לא יכול שלא לשאול את עצמי מהם הדברים, השינויים, שכל כך מפחידים את החברה בה אנו חיים עכשיו. אז כן, סיפורה של יוהנה, בדוי או לא בדוי, והמתרחש בתקופה של לפני יותר מ- 1000 שנה, פורטים בצורה כזו או אחרת על מציאות חיינו. אני יכול לחשוב על כמה דברים....

ואם לסכם, אני חושב שבמידה רבה סיפורה של יוהנה מעניין לא כי הוא מספר על יוהנה, אלא כי הוא מספר על כל האחרים (אז והיום) שצריכים להבין את הדברים כפי שהם התרחשו-

יוהנה הייתה האפיפיור שלכם.
והיא אישה....
איך לעזאזל? אין ספק שהייתה ביוהנה אמונה... ולא נס הוא שגרם לדבר.

חמלה נשית

בילדותי התגוררה בחדר בביתי מרסלה, אמנית צעירה ורעבה בתחילת דרכה. באיזה אופן מפתיע ולא ידוע, היא התגלגלה להיות משחזרת ריצפת פסיפס של כנסייה ביזנטית עתיקה שרצפתה שולבה בכנסיה החדשה שהוקמה מחדש כמבנה מונומנטלי באחד מאתרי הנצרות המקודשים לבתולה מנצרת. לעתים בלילות ראיתי את אדריכל הכנסייה, אדם מבוגר, מתגנב מאחור לחדרה של מרסלה, לזמן לא ארוך שלאחריו הוא חמק בחשאי ונבלע לתוך החשכה. אותה תמונה קיבלה בעיני פרשנות ילדותית למה שהיה או לא היה, כפגישות בהן האדריכל המגלם את אתוס בניית הכנסייה, מעורב בחטאים המתבצעים במחשכים מאחורי הקלעים, באישה הנשלטת ומשלמת מחיר שתיקה להיותה בת חסות האדריכל.

על רקע השיעור שקבלתי בילדותי על יחסי הכוחות בין נשים לגברים בכנסייה, רותקתי תמיד לסיפורי נשים בכנסייה, שלמרות מעמדן הנחות, מצאו לעיתים דרך לבטא את יכולתן המוסרית בעולם חשוך של מוסר כפול, וגבריות שולטת ומדכאת.

המאה התשעית של ימי הביניים, חשוכה וקרה, תקופה שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה להיוולד לתוכה, בה הנצרות דיכאה ביד ברזל את הפגאנים, רעב וחסר ביטחון שררו. פתיחת הספר מכניסה את הקורא לתמונה נפלאה ונוראה, כמו לציור של פיטר ברויגל, המתאר כפר ימי ביניימי מכוסה שלג כבד ובוהק. בדרך המסוכנת מתבוססת מיילדת הכפר, הממהרת להגיע ללידת יוהנה, רגעים שהיולדת והמיילדת שותפות למאבק החיים עם המוות, רגע שתמיד נשתאה לעצמתו, כנס היווצרות חיים חדשים, תמונת פתיחה הולמת לסיפורה של יוהנה האפיפיורית, אישה שהתחפשה לגבר בכדי לממש את תשוקתה להשכלה ולצורך לבטא צדק נוצרי, לידה של תבונה נשית כאור מהחשכה.

דונה וולפולק קרוס חיברה אותי לימי הביניים המוקדמים טוב יותר מספרי היסטוריה שקראתי, דרך הסיפור שעוסק בתפיסת האישה - כרכושו של הגבר, כזאת שקלות דעתה מהווה מקור החטא מאז שחווה פיתתה את אדם. קבלתי מבוא לעיקרי האמונה המנוסחת בצורה קלילה דרך יוהנה הלומדת על הנצרות ממלומד נוצרי שמעניק לה גם יסודות לימודים קלאסיים, כמו יוונית שהייתה אסורה. משם עוברים לרומא האפיפיורית, עולם של תככים וקנוניות רצחניות, מרומא לכפר, לעולם הכישוף והמכשפות בו הנשים שוב מהוות קרבנות לאכזריות הכנסייה, וברקע מתרחשים אירועים נוראים פשיטות הויקינגים הבוזזים, רוצחים, אונסים וחוטפים נשים ומותירים שממה, אירופה עוסקת בעיקר בלשרוד.

יוהנה ואחיה חוו פשיטת ויקינגים, אחיה נרצח והיא שרדה, רגע מכונן בו היא לקחה את זהותו בכדי להפוך לגבר בעולם נוצרי, שמגבלותיו לא מאפשרות לאישה להיות סמכות דתית. יוהנה מחליטה להיות מרפא, כמו היולדת שלה, כזאת שחוקרת תופעות טבע, ומטילה דופי בדברים המובנים מאליו, אישה שנפגשת עם העוני, והחולי ורואה בסיוע להם שליחות אנושית, ותופסת דרכם את מהות הנצרות המקורית המושתת על אמת, ענווה וחמלה.

דמותה של האפיפיורית יוהנה מבוססת על אגדות, ועל מקורות היסטוריים שנויים במחלוקת, לאלו יש להוסיף את הסקרנות של קרוס לחקר האמת על רקע מסע של שיכתוב היסטורי שהכנסייה ערכה במאה ה - 17 בכדי למחוק כול הזכור לאפיפיורית. הקתולים טוענים שיוהנה היא המצאה פרוטסטנטית בכדי לקעקע את מוסריות הכנסייה הקתולית. לתוך השטח האפור הזה שיש בו סודות מארכיוני הכנסייה האפלים, אגדות המעורבות בשברי אמיתות נכנסת קרוס, המבצעת מחקר מעמיק, וממלאת את חלליו בתיאורי רומן איכותי, אם כי הכתיבה פשטנית ונטולת ברק.

האפיפיורית יוהנה הוא רומן היסטורי, מקורי וסוחף, על אישה פורצת דרך שהייתה לה תשוקה להשכלה, ורצון לשנות, במקום ששינוי נתפס כדבר חתרני וככפירה, אישה שנאבקת במגבלות חברתיות ודתיות, באמצעות האינטלקט ואינטליגנציה נשית שהיו לסוד כוחה. יוהנה דמות רלוונטית המהווה השראה לנשים רבות המתמודדות עדיין עם מגבלות הכרוכות בעצם היותן נשים.

הספר עוסק בסוגיית נשים המחלפות זהויות, באמצעות תחפושות, ובאמצעות אימוץ קודים של התנהגות גברית. איך יוהנה לא נתפסה, נשאלה קרוס באחד מהראיונות איתה, באו וניקח עניין כמו ווסת, בהעדר מוצרי היגיינה בתקופה ההיא. קרוס ענתה משחר ההיסטוריה נשים ידעו להתחפש לגברים ולהחליף זהויות, במלחמת האזרחים של ארצות הברית, היו כארבע מאות נשים שהתחפשו לגברים בכדי להיות לוחמות, עובדה המעוררת מחשבה.

אפילוג

לאחר שנים רבות זפזפתי בשלט, לפתע קלטתי את שמה של מרסלה, שאותה לא ראיתי מילדותי, אפשר שאהבתי אותה מעט, וקינאתי בה על שחלקה אינטימיות עם האדריכל. היא הפכה במרוצת השנים למשחזרת אמנות נוצרית דתית ידועה, למרות היותה אישה, מרסלה זכתה למעמד מקצועי בעולם הנוצרי. השנים שחלפו, מימי הביניים, יצרו פתיחות מסוימת לנשים המשמרות סמלים דתיים, אך הן עדיין פועלות בשולי הממסד הדתי הנשלט על ידי גברים, עולם שוביניסטי המסרב להשתנות.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קישורים:

נוף שלג חשוך וקר בכפר בימי הביניים - ציידים בשלג פיטר ברויגל האב, 1565

.
האפיפיורית יוהנה - תיאור מימי הביניים, עם נזר האפיפיור, וחובקת תינוק.

10 שנים היה מצוי הספר ברשימת הקריאה שלי. בכל אותו הזמן, גם כששמו ריצד מול עיני, לא בער לי ובי לקרוא אותו.
לפני מספר שבועות ראיתי בספריה עותק חדש של הספר. הוא קרץ וחייך אלי ואספתי אותו אל חיקי.

הסופרת ראויה להערכה רבה על התחקיר המעמיק שערכה על התקופה. היא מצליחה להעביר בצורה יפה וטובה את אכזריותם של ימי הביניים החשוכים; את רוח התקופה והלכי המחשבה ששלטו בה כולל היחס הנורא לנשים; את התככים והריקבון במוסדות הקיסרות והאפיפיורות, וניתן אפילו ללמוד גם כמה דברים על עיקרי הנצרות והתפתחותם.

כל היתר בינוני מאד.

רומן רומנטי עם סוף קיטשי להדהים. דמויות שטוחות וחד מימדיות, המצויירות בשחור לבן. דמותה של יוהנה מוצגת כמושלמת, בלי כל מורכבות. מלבד דמות אחת נוספת שמצוירת באורח חיובי עד מושלם, כמעט כל השאר הם אנשים רעים, פגומים ונחותים מיוהנה וג'רולד.

מבחינתי, החלק המעניין ביותר בספר הוא אחרית הדבר של הסופרת, בו היא דנה בשאלה האם יוהנה אכן היתה קיימת ושירתה כאפיפיורית, ומה הן העובדות התומכות בכך. היא גם מונה מספר נשים נוספות לאורך ההיסטוריה שהתחפשו לגברים כדי לממש את שאיפותיהן המקצועיות – כלוחמות ומפקדות למשל.
הקריאה הסבה לי הנאה ועניין מוגבלים. לא מצטערת שקראתי, אך גם לא היה קורה כלום אם הייתי נשמעת לאינטואיציה הראשונית שלי והספר היה נשאר עוד 10-20 שנה ברשימת הקריאה שלי.

ספר מצויין, סיפור מצויין, כתוב מצויין, מתורגם מצויין.
סיפור על תקופה במאה ה 9 באירופה של האימפריה הרומית הקדושה, מיום מותו של קרל הגדול.
הספר מכיל תיאור מלמד על החיים בתקופה זו באירופה, שהובילו לעלייתה של אשה לכס הקדוש.
לא ברור אם אכן היתה אפיפיורית אישה או לא - הנטייה שלי היא להאמין שכן, בעקבות דברי המחברת המובאים בסוף הספר.

מיד אח"כ ראיתי גם את הסרט. הסרט די צמוד לעלילה של הספר, למרות שיש בו שינויים קלים בהשוואה לספר.
הסרט מצויין, אבל הספר הרבה יותר טוב.

יש בספר טקסטים בלטינית, אבל הם בהחלט לא פוגמים בשטף הקריאה - להיפך (ואני לא מבין לטינית).
הבעיה היחידה בעיני היא שיש כאן שימוש בהרבה מושגים מעולם הנצרות (שימוש הכרחי וראוי כמובן) שעבורם הייתי מצפה לקבל הערות של המחברת (או המתרגמת) שיבארו את המושגים האלה, שכן סביר שרוב הקוראים (גם הנוצרים) לא בקיאים בעולם מושגים זה. אבל למרות זאת ניתן להבין במהלך הקריאה חלק נכבד מהם מן הטקסט, וזה לא פוגם ברצף הקריאה.

הטעות הגדולה ביותר (לדעתי לפחות) שאפשר לעשות בספרים עם עלילה היסטורית, היא להעתיק התנהגות מוסרית, אנושית והומאנית של היום כדבר לגיטימי והגיוני בתקופה של לפני מאות או אלפי שנים.
אני מבינה למה, אני מבינה שלאנשים קשה לתפוס חשיבה שונה משלנו, אני מבינה שסיפור שרצוף באכזריות ובחוסר אנושיות יכול להרתיע הרבה מאוד אנשים. קשה לאנשים להבין עולם בו מוסר ורחמים נתפסו כחולשה, עולם בו אלימות נחשבה לגבורה וגדולה.
אבל לנו - לחובבי ההיסטוריה האמיתיים, אלו שמחפשים תרבויות ואירועים עתיקים וכן, גם את דפוסי החשיבה של העולם העתיק (חלק בלתי נפרד מהתרבות, לא משנה מה תגידו) - לנו, שינוי התקופה לתקופה רומנטית של נסיכות ואבירים, זה לא בא בחשבון.

כי אני לא מחפשת גיבורים, ואני לא מחפשת נוולים. אני לא רוצה נסיך שרק מחפש אהבת אמת, או מלכה מרושעת שרק רוצה לסכל את תוכניות הגיבורים שלנו.
אני רוצה לצלול לתקופה, לראות לנגד עיני את רומא או מצרים העתיקה כפי שהיו בשיאן, אני רוצה להרגיש את עצמי במקום שכבר חרב ואינו. והכי חשוב - אני רוצה ללמוד. ללמוד מה היה, איך היה, למה קרה. וכדי ללמוד צריך לציית לאמת, לפחות במעט. לפחות לאמת הידועה לנו.



אני חלוקה מאוד בדעתי בכל הנוגע לספר הזה.
הייתה פנייה חדה בין סיפור שמסופר היטב מבחינת עלילה, דמויות ואווירה; לבין סיפור אהבה מגוחך בסגנון נסיכות דיסני.
תיאורו של האב הקר והמנוכר היה כל כך מדוייק כאדם נוצרי דתי שחי במאה התשיעית, וכמוהו אירועים נוספים מהרבע הראשון של הספר. ה"משפט" של המיילדת, לידת הגיבורה, הטקס של "מוות בחיים" למצורעים וכו'.
לעומת זאת, ג'רולד מתואר כמעין "פרינס צ'ארמינג" אשר ניחן בכל התכונות שהולמות נסיך אבירי מהאגדות.
והמרחק הזה, בין דמות מדויילק להפליא, לדמות מגוחכת להחריד, היה בלתי נסבל בעיני. מלמד העובדה שדמותו המגוחכת והלא ריאלית של ג'רולד (החתיך אגב) היה גיבור כמעט ראשי בספר, ודמותו של האדם שהולם בצורה כמעט מושלמת אדם מהתקופה המדוברת מצטייר כרשע; הבנתי שאיני יכולה לתייג את הספר כמגוחך, כי איני יכולה להתעלם מההנאה הרבה שהביאו לי הרגעים הטובים בו. איני יכולה גם לעשות ההפך.

אז לא אתייג אותו.
אומר רק שהוא טוב ברובו, הרומנטיקה מוגזמת ומגוחכת, הוא מבוסס על מקרה שהיה כביכול אמיתי אבל סביר גם שמדובר באגדת עם, התיאורים וההתנסחות היו יוצאים מן הכלל ויש שימוש הולם בשפה:
"ודאי יודע אתה, הוד קדושתך, כי גודל רחמה של אשה עומד ביחס הפוך לגודל מוחה; לפיכך, ככל שנערה לומדת יותר כך קטנים הסיכויים שתוכל אי-פעם ללדת" (עמ' 351).

נהנתי, ולמרות מגרעותיו, שבר לי מחסום קריאה של חודשים.

על הספר הזה שמעתי לראשונה מפי מדריך התיירים שלי במהלך סיור בותיקן. הדבר עורר את סקרנותי ומיד עם שובי ארצה השגתי את הספר.
אפיפיורית? האמנם? ובכן, על פי תעודות היסטוריות מהימנות ב - 80% בערך, אכן ישבה (מי שיקרא את הספר יבין מדוע הדגשתי מילה זו!) אישה על הכס הקדוש בסביבות השנים 853-855 לספירה.
כיצד הגיעה יוהנה, בתו של כומר כפרי נוקשה שעשה את כל אשר לאל ידו על מנת למנוע ממנה ללמוד, למשרה הרמה ביותר בעולם הקתולי? על כך כתבה דונה וולפולק קרוס סיפור מרתק! הספר, רחב היריעה, מתמקד בסיפורה המיוחד במינו של יוהנה, אולם פורס בפני הקורא תמונה רחבה ועשירה של החיים בימי הביניים החשוכים.
החיים באירופה הנוצרית והפרימיטיבית היו קשים ביותר. חוקי הכנסייה הנוקשים והאכזריים (כריתת כפות ידיו של אדם שנתפס בגניבה פעוטה היא רק דוגמא אחת מני רבות), בצירוף אמונות טפלות וחשוכות – שלטו בכיפה. מעמדן של הנשים היה בשפל המדרגה. בגיל צעיר ביותר עברה הנערה מרשות אביה לרשות בעלה, כשהיא משוללת כל זכויות וההצדקה היחידה, בעצם, לקיומה, היא המשך השושלת.
במהלך הקריאה בספר מצאתי את עצמי, לא אחת, מודה לאלוהים על שנולדתי במאה העשרים...
דונה וולפולק קרוס היא מרצה לספרות אנגלית ומנהלת מרכז הכתיבה בקולג\' במדינת ניו-יורק. את ספרה כתבה לאחר שבע שנות מחקר בנושא.
הדבר היחיד שהפריע לי, ואפילו היה די מעצבן, הוא ריבוי השמות והמושגים בלטינית שבספר שקשה להבין את משמעותם.
אני בטוחה שכל מי שייקח את הספר לא יניח אותו מידו עד הסוף המפתיע. מומלץ בחום!

יש ספרים רבים בעולם שהנם פשוט: מדהימים, מעולים, מצוינים, מרהיבים, ומשובחים, שמגיעים להם עוד אלף ואחת תארים ומחמאות.
ויש סיפורים של אנשים שהם פשוט גדולים מהחיים. אין מלים אחרות לתאר זאת, פשוט סיפורים גדולים מהחיים.
לפניכם עומד ספר שהוא השילוב הטוב ביותר שיצא לי להיתקל בו שהוא השילוב של השניים.
גם ספר מעולה ומצוין מכל הבחינות:
כתיבה משובחת, עלילה מעניינת, תיאורים משובחים, רקע היסטורי מעניין, מתח ועניין לכל אורך הסיפור.
וגם סיפור של אישה אחת שאין מילים לתאר אותו. פשוט אין מילים.
דמות שאולי היא אגדה ואולי לא.
אבל אתם יודעים מה ?
זה לא ממש משנה.
מעבר להיסטוריה היבשה של האם באמת הייתה אישה שנבחרה להיות האפיפיור.
יש כאן ספר, רומן בה שמספר את סיפורה של דמות מרכזית. סיפור של חייה של יוהנה שהגיעה בזכות שכלה ויכולותיה למעמד הכי חשוב בעולם הנוצרי. בעולם גברי,רצחני ושובינסטי, יוהנה הצליחה. מחופשת לגבר יוהנה מתגברת על כל המכשולים שמינה העמיד בפניה. ועולה מעבר לכל דימיון.
לא משנה עם מדובר על אישה אמיתית ואם הדברים אכן התרחשו כך או אחרת. מדובר כאן על סמל, דמות לכל הנשים באשר הן. שיכולות להצליח בכל אשר ירצו ויבחרו. בלי קשר למין. שבניגוד למה שחשבו בעבר ושעדיין לצערי חושבים גם היום. המין שלך לא קובע את היכולת שלך, ההצלחה שלך או הכישרון שלך.
כי אולי ימי הביניים עברו ואנחנו בתקופה המודרנית, בה האישה חופשייה יותר מאי פעם.
אך יש תפיסות שלא השתנו בהרבה.
יש אפילו מקומות שבהם כמעט שום דבר לא השתנה.
ימי הביניים היו אחת התקופות האכזרית בהיסטוריה, לגברים אך בעיקר לנשים. נשים הוכו, נאנסו, נישאו בכוח ובגילאים צעירים, נרצחו, עונו, נשפטו, הוחרמו, נשלטו אך, בעיקר. נסגרו. בתוך עולם הבית בין ארבעה קירות בלי אפשרות לצאת אל העולם.
מי יודע מה פספסנו מי יכול לדעת איפה יכולנו להיות עכשיו עם הדברים היו קצת אחרת. עם נשים היו מקבלות הזדמנות.
הזדמנות לראות עולם, ללמוד, להשכיל, לשאוף הכי גבוה בכל התחומים, להמציא, ליצור, לבנות, לתכנן לכתוב, ליצור, לעבוד, לפרנס, לעזור, לשנות את העולם.
הזדמנות להיות הן, בלי פחד או חשש. בלי הפחד או השיפוט.
פשוט להיות חופשיות. להחליט בעצמן על חייהן.
כי התפיסות של מה מתאים לגברים ומה מתאים לנשים עדיין קיימות ורלוונטיות לתקופה שלנו, גם למדינת ישראל המודרנית.
בה נשים שנאנסות ומטרדות מינית מוחרמות על ידי החברה, כי האשימו גיבורי מלחמה.
שנשיא מדינה לשעבר, אנס מורשע שלא הביע חרטה על מעשיו, יכול לקבל קיצור העונשו.
שעשרות גברים מקיימים יחסי מין עם אישה שיכורה במועדון בפומבי ואיש לא עושה דבר.
שתמונות עירום של בנות עוברות ברשתות החברתיות ומושמות ללעג.
שבמקרי אונס והטרדה קודם כל מאשימים את האישה.
שנשים שעובדות באותה כמו גברים מרוויחות פחות.
שמספר שיא של חברות כנסת לא מתקרב לכמות הנשים באוכלוסייה.
שרק ב2015 מונתה אישה בישראל להיות מנתח לב חזה שגם היא בין היחידות בעולם.
והדוגמאות הן פשוט רבות בלי ספור...
יוהנה היא הוכחה לכך שנשים יכולות להתגבר על כל המכשולים שמציבים בפניהם ולהצליח בצורה הכי טובה שאפשר. כי אין שום דבר שנשים לא יכולות לעשות.
ואני מקווה בכל ליבי שיום אחד, זה באמת יראה כמו זיכרון רחוק.
ולא כסיפור הרלוונטי מאוד גם לתקופה שלנו.
אז עם לא הבנתם גברים ונשים כאחד חובבי ההיסטוריה והספרות הטובה. רוצו לקרוא את הספר הזה אתם לא תתאכזבו.
ולא רק אתם.
אני מאמינה שכל אדם צריך לקרוא את הספר המעולה הזה. לא רק חובבי ההיסטוריה, וסיפורי החיים.
גם בגלל הסיפור המדהים והכתיבה המצוינת.
אלא לשאוב השראה מאחת הדמיות היותר מדהימות שיצא לי להכיר.
דמות חזקה, חכמה, חרוצה, עקשנית, אוהבת, עוזרת, נדיבה, בעלת בטחון עצמי, עוצמתית, ונדירה.
שנלחמה עד הסוף כדי להשיג את מטרותיה. ופילסה דרך לנשים אחריה.
לכו תקראו. פשוט רוצו כבר...