תהיות על הספר "היהודי האחרון":
ספר מסע. אני מרגיש כאילו טבלתי את הראש בחבית יין כעת כשסיימתי אותו. חוויה משכרת. הספר מציב מסע ארוך שלא בנקל ללכת בשביליו. כך, הוא ספר קשה. אחרת, הוא ספר שעם האומץ הוא ספר מופלא. לא קראתי שום הקדמה של שום עוזי וייל, העותק שברשותי יצא בשנת היציאה לאור של הספר, שנת 81'/82', לא היה אז עוזי וייל שיכתוב לנו הקדמות מרתקות. על הכריכה הצהובה יש איורים של הרבה פנים קטנות שצייר קניוק שהיה צייר בהכשרתו.
זהו הספר הראשון של קניוק שאני קורא, ויכול להיות שבלי הקדמה אני מעט לוטה בערפל, אך אני אוהב את אירופה ויערותיה הערפילים והגשומים, ותמיד חלמתי לטייל בשבדיה. יש כישוף שהוטל על הספר ועלילתו, כישוף שקשה להסביר למי שלא קרא.
זה לא רק פאזל עלילתי, זה אינסוף רבדים שקניוק מעמיס על הקורא בלי שום בושה עד שלפעמים בעצמי חששתי להמשיך מהפרטים העתידיים שעלולים לבוא עליי ולבלבל אותי עד כלות, היכן שהוא בחציו הראשון של הספר אפילו רשמתי לעצמי אילן יוחסין שאחר כך התברר לי שהוא הרבה יותר מפותל ממה שחשבתי, בעיקר בגלל הדבר שחודר לכל האהבים והחברויות והתקומות המפלות והמיתות- הכישוף, והערעור על חוקי ההיגיון הפשוטים והבסיסיים ביותר. סיפור כזה שהוא בדיוני במידה שהיא מערער על החוקים האלה, בונה בהכרח עולם משל עצמו, על העולם הקיים. זה מה שכל-כך מושך בספר לצד זה שהוא קשה לקריאה. הספר לא סחף אותי, בחרתי להיסחף אחריו. אני חושב שזו הברירה היחידה שקניוק מותיר, ויש כאלו שלא יכלו לבחור בהיסחפות וויתרו על המשך הקריאה בו. קניוק העיד שזה הספר שהוא הכי גאה בו, ככל הנראה משמע שלדעתו זה הספר החשוב שהוא כתב, לצד זה העובדה התורמת שהוא עבד על הספר כעשר שנים.
אני תוהה מה קניוק רצה להגיד לנו בספרו זה בסגנונו המחוספס במיוחד בתחילתו, שאחר כך טיפה נהיה "ספרותי" יותר ועדיין עם איזה חיספוס (ספרותי, לא מליצי). אני חושב שאפילו אין דמות ראשית. יוסף דה-לה ריינה, רבקה, אבנעזר היהודי האחרון, בועז, חנקין, גרמני-סופר, שמואל ליפקר? כל אחד מהם הוא מעין נובע, כל אחד מהם הוא שורש לסיפור, וכל השורשים נקשרים בדרך זו או אחרת, בקירבת דם או קירבה קרובה אחרת. הסיפור הזה הוא שתיל שהופך לעץ ממש. ובאשר להיגד, לא יודע. לצד הכישוף יש כאן פרטים היסטוריים לא מבוטלים- עלייה לארץ בימיה הראשונים, מושבה מיושבת בציונים נלהבים, תש"ח, הנאצים ושואת היהודים, ארצות הברית של פוסט מלחמת העולם השנייה ,מלחמת ששת הימים, כל זה הרקע והעיקר גם יחד, כי אולי הרקע הוא תמיד מהווה גם עיקר.
במחשבה ראשונה אולי ההיגד הוא ציר הזמן, שיהודי הוא יהודי על ציר הזמן, אף פעם לא תלוש. אם הוא תלוש במה הוא כבר יהודי? אולי זה שבשביל היהודים הזמן וההיסטוריה הם יקרי ערך. אך חשבתי במחשבה שנייה שאולי קניוק מצדד במה שמנוגד לזה בתכלית. אבנעזר שזוכר את כל תולדות העולם לכל פרטיו, לא יודע מי הוא. הוא יודע הכל, ממספר ההרוגים בשנה מסויימת בשלוש מדינות מסויימות ועד תנודות חברתיות וכלכליות בכל מקום ובכל זמן, לכל פרט וכל עם, ודווקא בגלל זה הוא לא יודע מי הוא. כל זמן שננסה לראות הכל, עבר, הווה, ואף לדעת מה יהיה בעתיד, אנחנו נאבד את עצמינו, נמחק את זהותינו, כבר לא יהיה אני, האני יימחק. אולי קניוק אומר, למה צריך לזכור כל דבר?
אולי, הוא טוען, זיכרון מוצף בא על חשבון האישיות, על חשבון הישות. כך הזיכרון הוא כמו מים, טוב לשחות בהם, להשתכשך בהם מידי פעם, אבל אם ים הזיכרון יעלה על גדותיו אנחנו נטבע, נהיה אבודים, מתים. רק כשאנו לא מטביעים את עצמינו ניתן לאדם להיות מאושר, להרגיש את עצמו, לדעת מי הוא, היכן חי, איך הוא מרגיש, כיצד הוא חי את עצמו מיום ליום ולא מישהו אחר. אלה תובנות שהייתי יכול להלביש על קניוק במידה המצומצמת שהכרתי אותו, כמובן שלא באופן אישי. עצוב יהיה אם אגלה שהחטאתי אותו לגמרי. אולי אשאיל ממישהו את ההוצאה החדשה ואראה מה לעוזי וייל יש לומר.
כן שינה בי משהו הספר הזה. צללתי לתוך עולם לא ברור, ויצאתי ממנו והוא נשאר לא ברור. אבל היו בו בהירויות לא מובנות לי שאיכשהו עדיין היו בהירות בשבילי. זה ספר היסטורי, בחינת בנוי על כמה מאות שנים בדגש על ההווה, הזיכרון והטווח הרחוק עומדים לרשותו, וזיכרון הוא דבר מבולבל ולכן הספר שרוי בסדר מבולגן עם יחודיות משלו. אולי אפילו קניוק בעצמו לא סגר את כל הפרטים אלא נתן לבלאגן להשליט את הסדר. זו יכולת נדירה, לתפוס את שתי המושכות ולכתוב ספר שהוא גם לא ברור וגם בורא עולם ברור לפי חוקיו. לכן הספר הזה הוא בלתי נתפס, ולכן הוא כל-כך טוב.
![היהודי האחרון [הוצאה ראשונה]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers2/20082.jpg)
