לפעמים העולם מבלבל וקשה למצוא את הכוון. קשה לדעת מה נכון לעשות ומה לא, מה צודק ומה לא, מה חשוב ומה לא, לאן צריך ללכת. Waze לא יודע, וכנראה לעולם לא ידע, לעזור לנו לנווט בדרכים האלו. כשאתה בחור צעיר, העולם מבלבל אפילו יותר. אם אתה בחור צעיר בעל נפש אמנותית ורגישה, הוא מבלבל אפילו עוד יותר. ואם בנוסף לכל אלו אתה נזרק או זורק את עצמך (והקו החוצץ בין השניים מטושטש) למלחמת קיום אכזרית ועקובה-מדם המציבה

על חתולים וכלבים

שוכני תבל נחלקים מבחינתי לשניים, לחובבי החתולים, ולאחרים חובבי הכלבים.

אני משתייך לראשונים, רעייתי מפרשת את חיבתי לחתולי הרחוב השורדים, לילדותי שבה הייתי אני השורד, נופל המצליח איכשהו לקום על רגליו. כך נשארתי אינדיבידואליסט, הנאמן לעצמי.

אז מה פתאום אני בעצם כותב על ספר השייך לעולמם של אוהבי הכלבים? כי הספר הזה הוא על אוהבי החיות באשר הם, ועל קשר מיוחד בין חתול וכלב. על

ואלס בגיהנום

יש לי חולשה ל<mark>יורם קניוק</mark>, בגלל האמת המחוספסת המאפיינת את ספריו, הדוגריות – כפי שבני דורו נהגו להגות בשפה המבטאת את רוח תקופתו הנשכחת.

בספרו תש"ח, קניוק, מתאר, את חוויותיו הקשות בירושלים, כלוחם פלמ"ח שנפצע במהלך הקרבות. אחדים מקוראי הספר טענו, שספרו בדוי בחלקיו, שהומצאו ממוחו הקודח ומזיכרונו המתעתע כאדם זקן. אמירה שגרמה לי לחפש אחד מספריו הראשונים, חימו מלך ירושלים, המספר על דמות

מהו דגל ומהי מולדת?

את אורי פגשתי באימון בשבטה בשירות מילואים. יחד היינו בנגמש מפקדת סוללת תותחים, צפופה בציוד ואנשים. הוא בלט בשתיקתו, בנעליו ללא השרוכים, במבטו הכבוי, כמי שחיי לו בעולם משלו.

בדממת הלילה כשאנחנו לבד, הוא לפתע מתחיל לוחש את מילותיו. במלחמת יום כיפור, הייתי בקורס חובשים, משם שלחו אותי ישר לתאג"ד בחצר מוות, למרגלות הסוללה, ליד גשר הצליחה. אני זוכר את עצמי מסיר בגדי פצועים, בס

על החיים ועל המוות

לפני שנים, סיפרה לי חברה, שהייתה המ"כית בטירונות של אבישג (שם בדוי), הבת של <mark>קניוק</mark>, סיפור מטריד, בשעה שניסו לשכנעה את אבישג לירות במטווח עם רובה כיתר החיילות, היא צרחה ונתקפה בהתקפת עמוק, ששכנעה את מפקדיה, לא לתת לה נשק ליד. אבישג לא הסתפקה בהפגנת פחדים לירי, בהמשך היא חתכה את ידיה וכבתה בדלי סיגריות על זרועותיה.

הסיפור המבעית, נשמע כרכילות אכזרית, לא שייכת, אך אני תמיד ח

שבוע עבר מאז שסיימתי את הספר ורק היום התיישבתי לכתוב עליו. האמת היא שלא הייתי בטוח שאני מסוגל לכתוב על הספר הקשה הזה, אבל הרגשתי שאין לי ברירה, שאני חייב להגדיר לעצמי מה אני חש כלפיו, אז זה מה שיצא. ראשית, עלי לציין שזה הספר הראשון של <mark>יורם קניוק</mark> שאני קורא, כך שהגעתי אל הספר בלי ציפיות מיוחדות. קניוק מגולל את סיפורו שלו על מלחמת העצמאות, סיפור סובייקטיבי עד מאוד, הייתי אומר אפילו, תודעתי. כל הסיפור

אני אוהב לקרוא את <mark>יורם קניוק</mark> אבל אני לא מתחבר לכל מה שהוא כתב, אני מקווה שלא תסקלו אותי כשאומר לכם שלמשל את הספר הכי נודע שלו "סוסעץ" ניסיתי עד היום לקרוא מספר פעמים ועד היום לא ממש הצלחתי להבין אותו, כאילו הוא נכתב בעברית אחרת או לפחות בתפיסת ראש שונה.

<mark>יורם קניוק</mark> ראה את עצמו כסופר מדור הביטניקים (כדוגמאת ג'ק קרואק, אלן גינזברג ועוד...), הוא התגאה בזה שהכיר את נגן הג'אז צ'רלי פארקר באופן אישי.

האיש שיום אחד האדמה קברה אותו

תחושת התיעוב שלי לדיין, צרובה אצלי במעמקי אפלת נפשי, כמי שמחזור הגיוס שלו היה ב- 1973, הוא עבורי האחראי לטראומת בני דורי. תחושה המסרבת להישכח ולהפוך לנסלחת, למרות שמאז חלפו כמעט חמשים שנה. במקביל ובצורה פרדוקסאלית דיין גם מהווה לגבי מושא להערצה, על הקשר הכמעט ארוטי שלו לאדמה ולשורשיה המקראיים, על היכולת שהייתה לו להיות אינדיבידואלי, בישראליות שהיתה קולקטיבית כפייתי

ל<mark>יורם קניוק</mark> ז"ל - ביקורת שכתבתי לפני חודש

את הספר בא בימים ניתן להבין כחשבון הנפש של <mark>יורם קניוק</mark> עם החיים והשלמתו עם מותו הקרב. ספר אמיץ וכן, המערבל מחשבות על חיים ומוות - לתמונת חיים רגע לפני דעיכתם. זה יחודו ועוצמתו של הספר האחרון של קניוק, שעורר בי מחשבות רבות על האמת הפנימית שלי זמן רב לאחר שסיימתי אותו.

בבסיס העלילה, אורלוב צייר זקן וכושל, המוצא את פרנסתו בציור דיוקנות מתים, גרסה של יציר