בחיים לא קראתי ספר שדומה לספר הזה.
יש בו איזה גוון אפוקליפטי שהזכיר לי בתורו את הספרים "אדם נכנס לחדר" של ניקול קראוס ו"מאו 2" של דון דלילו אבל הניסוחים אינם רזים אלא מפורטים ומופלגים כנהוג אצל סופרים דרום אמריקאים כגרסיה- מרקס ואמאדו אולם אינם מיגעים כלל וכל מילה נכנסת לנשמה כמו טיפת מים לאדמה חרבה. הזמן והמרחב גמישים ביותר ויש בספר המצאות מגניבות כמו צבים מכניים ו..כן, אנשים מנייר. וגם מבוץ.
יש כאן המון התעמקות עם הכאב על כל צורותיו אבל לא בצורה פורנוגרפית או מבחילה אלא בדרך שגורמת לך לרצות גם.
הקומפוזיציה של העמודים שונה מספרים רגילים, אבל אני לא אפרט יותר מדי על זה.
זה בהחלט לא ספר טיסה שמאכיל אותך בכפית את כל פרטי העלילה, אלא ספר שדורש סביבה שקטה וריכוז.
יש כאן גם עניין רפלקסיבי מאוד עמוק של מראה מול מראה וזה מכניס את הקורא לדיאלוג עמוק ורב משמעות עם העלילה ועם עצמו (בחיי שאני לא משתמש בניסוחים כאלו אף פעם)
זה מרגיש כאילו הלב של הסופר נקרע והספר נשפך מתוכו בנחשול של דם ודמעות מלוחות וזה איכשהו מרפא ת'קרעים בלב שלך כשאתה קורא את זה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
