בחיים לא קראתי ספר שדומה לספר הזה. 
יש בו איזה גוון אפוקליפטי שהזכיר לי בתורו את הספרים "אדם נכנס לחדר" של ניקול קראוס ו"מאו 2" של דון דלילו אבל הניסוחים אינם רזים אלא מפורטים ומופלגים כנהוג אצל סופרים דרום אמריקאים כגרסיה- מרקס ואמאדו אולם אינם מיגעים כלל וכל מילה נכנסת לנשמה כמו טיפת מים לאדמה חרבה. הזמן והמרחב גמישים ביותר ויש בספר המצאות מגניבות כמו צבים מכניים ו..כן, אנשים מנייר. וגם מבוץ.
יש כאן המון התעמקות עם הכאב על כל צורותיו אבל לא בצורה פורנוגרפית או מבחילה אלא בדרך שגורמת לך לרצות גם.
הקומפוזיציה של העמודים שונה מספרים רגילים, אבל אני לא אפרט יותר מדי על זה.
זה בהחלט לא ספר טיסה שמאכיל אותך בכפית את כל פרטי העלילה, אלא ספר שדורש סביבה שקטה וריכוז.
יש כאן גם עניין רפלקסיבי מאוד עמוק של מראה מול מראה וזה מכניס את הקורא לדיאלוג עמוק ורב משמעות עם העלילה ועם עצמו (בחיי שאני לא משתמש בניסוחים כאלו אף פעם)
זה מרגיש כאילו הלב של הסופר נקרע והספר נשפך מתוכו בנחשול של דם ודמעות מלוחות וזה איכשהו מרפא ת'קרעים בלב שלך כשאתה קורא את זה.

ספר מצויין. הכל טוב בו, מין המבנה הלא רגיל שהופך את הקריאה לחוויה שונה מכל דבר שאתם מכירים, דרך העלילה הספק מוזרה ספק הגיונית ועד המילים שחוברו יחדו ביד אומן שיכולות לחתוך לכם חתכי נייר עמוקים בתוך הבטן.
זהו ספר שמדבר על אהבות נכזבות, על עצבות שלא עוזבת, על מלחמות אבודות מראש. לפעמים לא תוכלו לדעת אם לצחוק או לבכות, אין פה רעים וטובים, יש רק ערמה של אנשים שעצוב להם והם מחפשים דרכים וסיבות חדשות להרים את הראש בבוקר.

אני לא הגזים ואומר שמדובר ביצירת אומנות שאסור לפספס.

בהחלט הספר הכי משוגע שקראתי עד היום, מרגיש כאילו כתב אותו סכיזופרן- וזה בהחלט מה שהופך אותו לכ"כ נהדר:)
הספר הוא בעצם סיפור שמתגלגל ושוזר בתוכו דמויות צבעוניות ומשונות עד שמגלים שכל הסיפור הזה הוא בעצם.....

הספר קשה מאוד מאוד לקריאה, וצריך לקרוא אותו רק במצב של סופר ריכוז. ריבוי הדמויות והשימוש המופרז ב"אפקטים מיוחדים" מקשה על הבנת הרצף העלילתי ומכאיב בראש.