#
הכתיבה המצויינת של קלארק מחפה על סיפור חסר סיפוריות באופן סופני, או אולי יש פה עודף פרטי סיפור שאינם מתחברים יחד. יש פה תערובת של בדיון עם משהו שיכול להיות אמת (ולהיות מוזכר נגיד ב"מעריב" במדור "הדברים המוזרים שקורים בעולם...")

סם פלסיפר הוא בן יחיד למורה לאנגלית ולעורך ספרים בהוצאה אוניברסיטאית. סם בן ה-18 שרף ללא כוונה את ביתה של אמילי דיקינסון והרג שני אנשים שהיו בו במקרה. הוא ישב בכלא, שוחרר אחרי 10 שנים ושיקם לכאורה את חייו: למד בקולג', נשא אישה והוליד שני ילדים. מה שהוא לא הצליח לשקם היה חוסר יכולתו להעביר מסר ישיר וחד משמעי לבני שיחו. התכונה הזו, יחד עם חוסר יכולת להבין רמזים, אובססייה לפרטים וחוסר יכולת להבין תמונה שלמה, יגרמו לו צרות צרורות ויסיטו את חייו למסילה צדדית, בה לא עוברת שום רכבת.

כשהתחלתי לקרוא את הספר שמחתי. הוא כתוב באופן רהוט, אינטליגנטי ושנון, ונראה היה שמצאתי איזו פנינה שהתחבאה לה בהוצאת ספרים. אבל פרק ועוד פרק ועוד אחד לימדו אותי שהפתעות הן נדירות. ספר עם כריכה יוצאת דופן כמו הכריכה של הספר הזה, עם שם יוצא דופן כמו שמו של הספר הזה, הייתי מצפה שהמון אנשים ינסו לקרוא אותו. זה לא קרה (או אם קרה - הם לא נשארו בסביבה לספר עליו).
הספר מיוחד במינו ויש בו די הרבה משפטים מעניינים ומקוריים שיוכלו לשמש מדריכים בצופים כנושא לפעולה. אבל הסיפור מקרטע, מקרטע ונופח את נישמתו לא לפני שהוא כולל בתוכו בגידה (אמיתית ומדומה) רצח (מקרי ובכוונה תחילה), אלכוהוליזם, משפחה מרוסקת (ועוד אחת, למזל), שיכרות, אהבה, מאסר (ועוד אחד). וכל אלה יחד לא מצליחים להרים את הסיפור ולייצר דרמה או עניין.

לא הצלחתי להחליט על דירוג. לכתיבה מגיעים בלי ספק 5 כוכבים. לסיפור 2, לאיפיון דמות הגיבור כוכב אחד (לא פגשתי מעולם אדם אינטליגנטי כמו סם שהוא אידיוט מוחלט כמוהו...) לכן השארתי את הספר ללא דירוג.

מה שכן רשימת התודות המרתקת בסוף הספר היא בת 17 שורות בלבד. היא מלמדת שקיים ספר בשם "המדריך לחיי כותבים בניו אינגלנד" שהאירונייה בשמו בוודאי דיברה אל קלארק השנון. שחלקים מהספר פורסמו במגזינים שונים, לפני שהוא פורסם כספר שלם. וגם שקלארק אוהב להיות מיסתורי ולגרום לקוראיו לעבוד קשה לפענח את רמזיו.



0

אחת הבעיות בליקוט ספרים בספריות רחוב היא שאם יש כריכה פגומה אי אפשר לדעת אם זה באג או פיצ'ר. במקרה הזה הכריכה פגומה מאוד, היא גם חתוכה ויש גם סימני שריפה, והייתי צריכה להיכנס לסקירות כאן באתר כדי להבין שזה ממש לא באג. ספר שמדבר על הצתות, אז כדאי שהוא יהיה קצת "מוצת", לא? אז לא. בעיני לפחות ממש לא. קודם כל הכריכה לא נמצאת שם סתם, יש לה תפקיד, והתפקיד הוא לשמור על הספר. נכון שכריכה רכה ממילא לא עושה את זה מאוד טוב, אבל כפי שאפשר לראות בעותק שהגיע לידיי - זה יותר טוב מכלום. הספר הגיע עם דפים מקופלים ומקומטים במקום שבו הכריכה לא שמרה עליהם. רוצים גימיק שתופס את העין ועוזר ללמכירות? אחלה! פינה קטנה, לא כזו חתיכה גדולה, זה הורס את הספר. ובנוסף - זו לא המהות של הספר. הוא לא מדבר על הצתות של ספרים אלא על הצתה של בתי-כותבים, סוג של מוזיאונים. זה לא הספרים שהוצתו ולכן הגימיק הזה הוא מוזר.

סם פלסיפר הוא הכותב של המדריך הזה, המאוד ספציפי, והוא הדובר בגוף ראשון. סם שגדל עם אמא מורה לספרות ואבא מו"ל של ספרים, השתחרר מהכלא אחרי עשר שנים שבהן ריצה את עונשו על הצתה שבה גם נהרגו שני אנשים. סם המשוחרר מוצא לעצמו חיים וגם בת זוג, שלה הוא לא מספר שום דבר על העבר שלו, ומתנתק מהוריו. אלא שעבר מהסוג הזה לא נותן לסגור אותו בתיבה נעולה ולזרוק את המפתח לים. זה פשוט לא עובד. והחיים היפים שסם סיפר לעצמו פשוט מתרסקים. אז אחרי שאשתו של סם זורקת אותו מהבית, הוא חוזר לבית הוריו, וגם שם הוא מגלה שהכל השתנה. גם הוריו מספרים לעצמם ולסביבה סיפורים, והסיפורים לא תמיד מתכתבים עם המציאות. ואז עוד ועוד בתים של כותבים מוצתים ברחבי ניו אינגלנד וסם מוצא את עצמו עמוק בצרות, כי מתברר שכל אחת ואחת מההצתות נדרשה קודם לכן במכתב שנשלח אליו כשישב בכלא והגיע אל בית הוריו.

מי שמחפש אמינות - כדאי שיילך לקרוא ספרים אחרים. זה לא הספר, ולמעשה זה רק תחפושת ההוצאה שמדמה ספר רציני יותר ממה שהוא באמת. זה ספר מצחיק וחוסר האמינות הוא חלק מהסוגה. סם הוא מספר לא אמין, חסר מודעות עצמית ובשבתו בתור הבלש-מטעם-עצמו שרוצה להציל את עצמו, הוא גם שלומיאל ממש. אין הזדמנות שהוא לא מחמיץ, אין זירה אחת שהוא לא מזהם בה את הראיות, אין אדם אחד שהוא לא מסתבך איתו. ועדיין חיבבתי את סם.

וגם אהבתי מאוד את הספר, על אף הגימיק המשונה של הכריכה. הוא כתוב בצורה טובה, קצב טוב, שילוב מעולה של תיאורים ואירועי עלילה. ויותר מהכל הרבה מאוד אזכורים ספרותיים. כי בזה הוא עוסק למעשה - בתפקיד של ספרות, בסיפורים שאנשים מספרים לעצמם, לאחרים, ואפילו מדפיסים בספרים, ובהשפעה של הספרות על החיים. אני חריגה כאן כנראה, אבל ממליצה מאוד, ומרגישה שזה עוד אחד בשרשרת ספרים טובים שיוצא לי לקרוא לאחרונה.

תחילה, לפני שאתחיל עם הביקורת, אני חייב לציין שהעטיפה של הספר פשוט גאונית. עם תקציר מושך ,רעיון מרכזי חריג ומסקרן והבטחות גדולות בגב הסיפור, ידעתי מיד שזה הספר שאני אקנה.

ואכן, לפחות בתחילתו, מספק הספר את הסחורה. במרכז העלילה עומד סם פלסיפר, אדם שבצעירותו שרף בטעות את בית הסופרת אמילי דיקנסון, ותוך כך הרג זוג צעיר ששהה בתוכו. הוא נשפט ובילה 10 שנים בבית הכלא. 20 שנה אחר כך, לאחר שכבר השתחרר מהכלא, מצא עבודה, התחתן והקים משפחה, מביט בחוזר ישע כיצד בנם של הזוג שהרג הורס את חיו וגורם לפרידתו מאשתו וילדיו. כאשר בתי כותבים נוספים מוצתים בניו אינגלנד, נחוש סם בדעתו לגלות מי האחראי לכך, בכדי להוכיח את חפותו.

וזהו, בעצם. הוא עובר לגור אצל הוריו ומגלה שהפכו לשתיינים, מנסה להתנהג כמו בלש וחושב מחשבות על ספרים. זובי בעצם תמצית הספר. כשם שבמצבים מסוימים קול בראשו של הגיבור אומר "מה עוד? מה עוד?", כך גם אתה מרגיש כשאתה קורא את הספר. מה עוד? איפה הפואנטה? לאורך כל הספר מוצת בית אחר בית אחר בית, ושוב ושוב הולך ומדבר סם עם האנשים שחושב שאחראים לשריפות. בין לבין הוא מבקר בחנות ספרים וחושב לעצמו מחשבות נוגות על ספרים, ובכלל על החיים. ולא, וזה לא שמחשבותיו מעניינות או מעוררות מחשבה. הם לרוב מחשבות סתמיות, ואפילו כשהסופר מנסה להביא פה ושם משפט שנון או שתיים, הוא לא מצליח.

לסיפור היה פונטציאל גבוה להיות ספר טוב, אך שקיעה בזוטות במקום בעלילה המרכזית, והרגשה כאילו הסופר קצת הלך לאיבוד, הפכו את הספר לספר מאכזב, שלחלוטין לא עומד בציפיות הגדולות.

אני אפילו לא אכנס לתוכן הספר.
קניתי אותו בגלל העטיפה, וכמו כן בגלל ההבטחות המפליגות על הכריכה האחורית.
הספר כלל לא מתחיל אפילו להתקרב למה שכתוב בהבטחות.
קראתי אותו מכריכה לכריכה, מפני שקיוויתי כל הזמן שהמצב ישתפר מתישהו.
אין ספק שזה לא ממש עבד...

לאחר קריאה בתקציר של הספר הרשום בכריכה מאחור, ציפיתי למשהו אחר. "משעשע", "פרוע" ו"חריג" היו חלק מהדברים שלכדו את עיני, מלבד הסיפור, שנראה מעניין.
אז בהבטחות שכתובות מאחור הספר, לדעתי, לא עומד. יש בו אירוניה, יש בו התבוננות מאד מפוכחת לפעמים, יש בו סרקזם ויש בו קטעים שהעלו חיוך על פני, אך הוא בוודאי לא משעשע ופרוע באופן גורף. להפך. הוא עצוב, נוגע ללב, מלא תמיהה מול העולם והחיים, מלא צער על כל הטוב שהוחמץ, בדרך כלל באשמתו של הגיבור, והקורא מתמלא בתקווה שדברים יסתדרו, על אף שקשה להאמין שזה מה שיקרה.
יש יופי בכתיבה, והתרגום, שוב לדעתי, מצוין. הספר עמוק, לעיתים הוא בעל תובנות יפות מאד, לעיתים הוא קצת עובר את הגבול בין פילוסופיה להתפלספות.
בסופו של דבר - אהבתי את הספר, וכשסגרתי אותו חשבתי - אני חייבת לקרוא אותו שוב בקרוב, ואני בטוחה שאלמד דברים חדשים עם כל קריאה.
אם לא תצפו ליותר מדי - תקבלו תמורה מלאה ואפילו יותר.

ספר סתמי שלא מצליח להתרומם, סיפור חלש, לא משדר רצינות ואמינות, ולא ברור כלל מה רצה הסופר לספר ו/או להשיג. בסה"כ די בזבוז של זמן, ממש חיכיתי לסיים את הספר (יש לי "סריטה" כזו, ספר שהתחלתי אני כמעט תמיד מסיים גם אם זה ספר חלש) - כדי שאוכל כבר לעבור לספר מעניין יותר.

התחלתי לקרוא בגלל הכריכה, הפסקתי באמצע בגלל שעמום!