מעולם לא העזתי להתמודד עם ספרות שואה, זה נראה לי כמו תהומות אינסופים של עצב וכאב שאין דומה לו. כל נגיעה בנושא היתה מבחינתי הצצה מעבר לכתפו של גיבור שהיה וניצל, דמויות כמו ליזל מגנבת הספרים והרמאן גיבורו של בשביס בשונאים סיפור אהבה . גיבורים אלה גוררים איתם צלקות שחרטה בהם התופת אך הם חיים , למרות הכול הם חיים.

אהבתי לקניוק הביאה אותי לעולמו של אדם שטיין , ממבט ראשון חטוף , שטיין מזכיר קצת את הרמאן, אבל בוא נודה כי גיבור שבילה חלק משמעותי מחייו ככלב במחנה השמדה מביא איתו נרטיב אפל יותר מכל מה שהכרתי עד כה.
בדומה להרמאן , הוא שורד את התופת, ממשיך בחייו, שטיין אפילו מתעשר ובוחר לעלות לישראל בעקבות בתו רות.
על הרמאן כתבתי שהכבשנים המשיכו לבעור בליבו, זה לא הנרטיב של שטיין, אדם שטיין הוא אוד עשן במהותו , כבשן מהלך שמעולם בעצם לא שרד. משאלתו האמיתית היא למות בכל דרך אפשרית ממש כמו בשיר של לנרד כהן: אם באש , אם בדעיכה איטית, אם בתאוות בצע, אם בתאונה אם בחולי , רק שיתנו לו למות.
הוא חולק את חייו עם אישיות חלופית בשם הרברט העושה את תפקידה באופן נאמן ומשקפת לו בכל רגע נתון מה עליו לעשות, אבל שטיין שומע וממשיך בשלו.
למזלו או לרעתו הוא מגיע למוסד לניצולי שואה חולי נפש ודי מהר מוכתר שם כמשיח הבא פחות או יותר, דוקטור גרוס מנהל המקום מבין דיי מהר שלטירוף של שטיין אין תשובה ומנסה לא להפריע לו. דמותו של גרוס מספקת את אחד המונולוגים הכי משמעותיים שקראתי על טיפול נפשי באשר הוא:" הדיפלומות שלכם מגרדות את החזה הנקוב שלכם, הספרים שקראתם מעלים גירה ובוכים מתוך עינכם. אתם נעלבים. אל תיראו..מחאו לו כף , השגיחו , אך אל תפריעו..." ומורה לכל הרופאים המדופלמים לצפות בטירופו של קליין אך לא להתיימר לשפוט או לרפא את פצעי השואה.

שטיין מוקף בכמה מקורבים , האחות הראשית שגם היא לוקה באי אלו הפרעות אישיות מלבלבות ולכן מתמסרת לספק את צרכיו המינייים, ילד שלא ברור מדוע מגיע למוסד במצב קטטוני , כשהוא נובח והולך על ארבע ומזמן לשטיין את האפשרות לתקשר עם כלב אחר ובמקביל להתוודע למושג אהבת הורה לילד ולהתמודד עם הצורך המקנן בו לרפא את הילד מחיי כלב. הילד אוהב את שטיין, האחות המשוגעת אוהבת את שטיין, כולם אוהבים או מעריצים את שטיין, אבל הוא בשלו נאמן כמו כלב לבעליו/ מפקדו הנערץ קומנדנט קליין.
לפעמים הוא נזכר בקליין בנוסטלגיה, מתרפק עליו ככלב אסיר תודה איך קליין שמר עליו, הצילו מהתופת, בנה לו עתיד, והוא היה ממשיך את חייו לצידו בברלין אם לא היה מוצא את עצמו מנסה למות משוגע ומאושר בבית חולים לחולי נפש בערד.
למרבה צערו , ככל שהוא משתדל למות, לפתח מחלות, לאבד הכרה והשד יודע מה, משהו בו מעיר אותו, מביא אותו אל הילד הנאבק על שפיותו ומפריע לו לרכז את כל מאמציו במוות מהיר.

קניוק יודע לכתוב, כשאתה משקיע את זמנך כקורא באדם שטיין , אתה די מהר חי בתחושה שאתה מאושפז במוסד, וחלקים שלמים בספר נכתבו במין זרם תודעה מוטרף שגרר אותי לכבשן הבוער במוחו של שטיין. קניוק כמו קניוק , כל חיוך ספוג בדמעות, מה שטוב רע, מה שמצחיק גורם לך להתעצב. נשמתי לרווחה שסיימתי לקרוא כשאני יושבת בביתי ולא סגורה מאחורי שערי המוסד של שטיין.
לכבודו של אדם שטיין, אחד מגיבורי השואה הכי מרשימים ( בטירופו) שהעזתי להכיר, צירפתי את שיר השואה הראשון שהכרתי בילדותי, השיר מסתיים בשאלה מי מבקש? מי קורא לך שתבוא אליו? האם זה אלוהים או קמנדנט קליין ואולי זה אותו דבר .
Who By Fire/l.cohen

And who by fire, who by water,
who in the sunshine, who in the night time,
who by high ordeal, who by common trial,
who in your merry merry month of may,
who by very slow decay,
and who shall I say is calling?
And who in her lonely slip, who by barbiturate,
who in these realms of love, who by something blunt,
and who by avalanche, who by powder,
who for his greed, who for his hunger,
and who shall I say is calling?
And who by brave assent, who by accident,
who in solitude, who in this mirror,
who by his lady's command, who by his own hand,
who in mortal chains, who in power,
and who shall I say is calling?

בלב המדבר, ליד עיר עברית מתפתחת, משקיף על ים המוות שמתחתיו הוקם ''המכון למנוחה ותראפיה'' , אליו אנחנו מגיעים יחד עם אדם שטיין - מוקיון?נוכל? כלב? נביא? שיחד עם יתר הדיירים במכון שגופם שרד את הזוועות מ''שם'' אך נפשם נותרה טרופה ושסועה הם מחכים לגאולה, מנסים לשוב ולהרשות לעצמם לאהוב, להיות נאהבים, מבקשים לסלוח לעצמם, לסלוח לאלוהים, או שלפחות יבוא וייתן הסברים, כדי שיוכלו ''כאן'' למצוא שקט בחייהם, במותם.

זהו הספר הראשון של קניוק שקראתי, היה לי קשה לצלוח את השליש האמצעי של הספר, לא כל כך זרם לי והייתי צריך להכריח את עצמי להמשיך, תוגמלתי בהמשך.

טוב, זה ממש לא היה מה שציפיתי, ובהחלט הופתעתי לטובה.
זהו הספר הראשון שאני קורא של קניוק, וציפיתי לכתיבה ציונית יבשושית משהו, סגנון עוז, קנז וכן הלאה. אבל קניוק כותב בסגנון שונה לחלוטין מרוב הסופרים הישראליים, וברגעים מסוימים נדמה היה לי שאני קורא ספר שתורגם מגרמנית. הכתיבה של קניוק היא צבעונית וראוותנית, הוא נהנה להקצין את המציאות ולעבור ללא הרף בין עבר, הווה ועתיד.
בתחילת הספר לא ממש התחברתי. לא הבנתי מדוע הכתיבה היא כה תזזיתית. אך עד מהרה נסחפתי לתוך דמותו הבלתי שגרתית של גיבור הספר אדם, והבנתי שקניוק התאים את סגנון הכתיבה שלו לאישיותו הסוערת והבלתי צפויה של הגיבור שלו.
במהלך הקריאה, לאט לאט, נופלת עליך ההבנה שזהו ספר על השואה. קניוק משתמש במוסד לחולי נפש, שבו מתרחשת מרבית העלילה, כדי להעביר ולו במעט את המציאות הבלתי נתפסת של השואה, אשר בה הטירוף שלט, וחולי נפש הם אלה שניהלו את העולם.
סיפורם הטרגי של אדם והחוסים האחרים נחשף בפנינו במהלך הספר, ומאפשר לקניוק להציג בפנינו זווית אחרת על זוועות השואה. הזוועות של אלה שנשארו בחיים, אבל כמעט מכל בחינה הם אנשים מתים.
באופן מפתיע, למרות הנושאים הקשים שבהם הספר מתעסק, זהו לא ספר קשה לקריאה או כבד. אישיותו הקומית והנכלולית של אדם, מספקת אינספור רגעים משעשעים במהלך הקריאה. מעבר לכך, זהו ספר אופטימי מאד, שמתעקש להציג את האור שבקצה המנהרות החשוכות ביותר.
אהבתי מאד.
וחוץ מזה, לא לעתים קרובות נתקלים בסופר ישראלי שמשתפך בהנאה כזו על מוזיקת ג'ז.

ספר מדהים ,מתואר להפליא, כמו כל כתביו של יורם קניוק.

על אדם הרוצה לשרוד את יומו במחנה, אמור לשעשע את הצועדים למוות.
ומעמיד פני כלב בכדי לרצות את מפקדו הנאצי.

המעבר בין הומור לחרדה , בין חיים למוות , בלתי נתפס כמו כל הנושא הנקרא - שואה.

הגעתי אל "אדם בן כלב" בזכות המלצה של חברה. אני חושבת שבלעדיה לא הייתי מגיעה אליו לעולם. אולי בגלל הפרצוף המקומט שהופיע כל פעם כשהוזכר הספר הזה בסביבתי.
אדם בן כלב הוא הספר היחיד בעיני שהצליח לתאר את הבלתי ניתן לתיאור, שהצליח להחדיר את קוראיו אל מעמקי ההגיון שבשיגעון ומשם להוליך אותם בדרך ללא כל ביטוח נסיעות וצד ג'. המופרעות היא שבפעם הראשונה הרגשתי שזה זה. שרק כך, אם בכלל, אפשר להתחיל לגעת בנושא כמו השואה. כמו המורכבות של ארץ חמדת אבות לצד עשן אינסופי שכילה את כל החיים הקודמים.
עבורי פרט הספר על מיתרים רבים נוספים, כמו שאלות עדינות ביחסי מטפל-מטופל וטיפול מהו, בשאלות של אתיקה לצד פריצת גבולות, יחסי הורים-ילדים, ותיקים-עולים, אדם (תרתי משמע) ואלוהים, חורבן והמשכיות. אך כל הקטגוריות הללו, שדומה שנלעסו עד דק כקמח טחון, שבו ועלו מבראשית ואפשרו מגע חי וראשוני, מטלטל וחוויתי, סוער ופראי ושאילת השאלות שדומה שנענו בלי סוף אך למעשה מעולם לא.

מומלץ בחום.
אגב, תשעת הימים שלקראת ט' באב הם אחל'ה סיפתח, רוצו לקרוא.

השבוע דיברתי עם חברה על כמה שצריך מ-מ-ש לסבול (או לא ליהנות) מקריאה של ספר כדי אפילו לא לסיים אותו.
וזה קרה לי כאן.
הרעיון נפלא, הכתיבה לכשעצמה בסדר גמור, אבל זה כל כך לא ברור וכל כך מסורבל עד שהחלטתי שדי. ואני לא מתכוונת לסרבול שנעים 'לפצח', שמאתגר או שמספק. זה סירבול של "מה מה מה מה מה מ-ה לעזאזל קרה בעמוד וחצי שקראתי עכשיו?!".
בערך אחרי 180-200 עמודים החלטתי שלא מגיע לי להתענות, וויתרתי כלאחר כבוד. זה קורה לי לעתים מ-א-ד נדירות, כך שמבחינתי זה אינדיקטיבי מספיק. קריאה לא אמורה לייגע, לפחות לא ברמות כאלה.

קשה פסיכולוגית!
אדם שהיה לפני השואה מכובד מאוד הופך לכלב של מפקד מחנה ריכוז.
ההשלכות הפסיכולוגיות גם על האדם בן כלב וגם על הקורא רחבות מיני ים.

הסרט עושה עוול לספר.

כדאי לקרוא.

אהבתי.

האם זה סיפור על אדם הקם לתחייה מעפר כציפור הפניקס
או ניסיון מתעתע לעשות פסיכותרפיה לשואה?
אוסף מגוון של דמויות עם סיפורים שונים הנעים בין טירוף לשפיות,
ההולכים ומתחברים לסיפור אחד כמעט שפוי על אדם שאולי הצליח להרכיב עצמו מחדש מהחלקים המנותצים שלו.
אדם המצוי בתחתית השפלות, על קצי הגבול שבין אדם ללא אדם ואולי בגלל זה יש בו משהו מהאלוהים ...
וכשסוף סוף פוגש הוא את האלוהים ...

הספר קשה מאד לקריאה, לא בגלל סגנון הכתיבה אלא בגלל התוכן עצמו, שקשה מאד "לבליעה ועיכול".
יש בספר כמה וכמה רגעים שפשוט לא מפסיקים לחשוב עליהם גם כמה ימים אחרי.
אני שזה ספר על השואה ובכלל על אסונות בחיי אנשים שמקפיד מאד להיות לא שחור ולבן אלא מאד מורכב כמו החיים והאנשים עצמם, קשה לצאת אחריו בתחושה שיש דמויות טובות או רעות. בקיצור ספר חובה